איך הפכו היוצרים בישראל לבני דמותם של החרדים? לפני שנדון ברצינות כוונותיהם של אותם אלה המכונים "היוצרים", כשהם מאיימים להשבית את ענף ה
קולנוע (איום שחומרתו בעיניהם נופלת אך במעט מהאיום האיראני), אבקשכם להתייחס לשתי רשימות: רשימת התוכניות שגרפו בראש השנה את פרסי ה"אמי", ומנגד - טבלת ה
רייטינג השבועית של ערוצי הטלוויזיה בישראל.
נתחיל בראשונה: מבין עשרות סדרות הטלוויזיה השונות שהיו מועמדות ל"אמי", אין אף אחת שמשודרת בערוצים 2, 10 או 1. רובן ככולן משודרות אצלנו בערוצי הסדרות השונים והמפוצלים (דרמות, קומדיות וכיו"ב) של ערוצי הכבלים והלוויין.
עכשיו, מושבעים יקרים, אבקשכם לבחון את טבלת הרייטינג השבועית, כפי שפורסמה אמש (ג') ב"גלובס". ברשותכם אמנה את 10 התוכניות הנצפות ביותר: "רמזור", "מועדון לילה", "מונית הכסף", "איך להיות מאושר", "הישרדות" (שבת), חדשות 2, "כלבוטק", חדשות 2, חדשות 2 (שבת), "שבוע סוף".
ניתן לקבוע בבירור כי מוצג א' שלנו מלמד כי אף אחת מן הסדרות הנחשבות ביותר בעולם לא משודר אצלנו, בישראל, בערוץ שאינו ייעודי. מנגד - ערוצי הברודקאסט יודעים כנראה מה הם עושים: התוכניות הנצפות ביותר בישראל מופקות כולן בארץ, מעסיקות כוח-אדם מקומי, מוגשות על-ידי מגישים מקומיים, משוחקות על-ידי שחקנים מקומיים ועוד.
עכשיו העיפו מבט סביבכם ובדקו בבקשה כמה ענפים במשק הישראלי אתם מכירים שבנויים אך ורק - מהבעלים ועד אחרון הפועלים - מכוח-אדם מקומי? מבנייה, דרך חקלאות ועד להיי-טק, לא תמצאו עוד ענף כחול-לבן כמו שידורי הטלוויזיה בישראל.
תעשייה גירעונית
בואו נכניס למשוואה עוד שני נתונים מעניינים: על-פי ניצן חן, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, משקיעות חברות הכבלים והלוויין ביצירה מקורית סכומים העולים על מחוייבותן הרגולטורית. נתון נוסף: בשנים האחרונות הפכה תעשיית הטלוויזיה בישראל לגירעונית.
אחרי שגמרנו לעבד את כל הנתונים דלעיל, כולם בבחינת עובדות שאין עליהן עוררין, הגיע הזמן לקפיצה קטנה לארץ אחרת, אין צורך להכין את הדרכונים או למשוך מט"ח לקראת הנסיעה הזאת, כי הארץ האחרת ההיא מתקיימת ממש כאן ועכשיו, אם כי תחום המושב העיקרי שלה משתרע בין הסינמטק ברחוב קרליבך ועד, נניח, שכונת פלורנטין.
באותה לה-לה-לנד חי גוף אמורפי שנקרא בשם "היוצרים". קצת כמו הבונים החופשיים למשל, לא ברור מהו הקריטריון הנדרש כדי להפוך אדם מן המניין ל"יוצר". מה שכן, ברור כי אותם יוצרים מחשיבים את עצמם כשומרי-החותם של התרבות הישראלית, כמי שעומדים עם אצבעם תחובה בסכר כדי למנוע מאיתנו להישטף בזרם של אימפריאליזם תרבותי מתוצרת הוליווד.
אז אמנם זרם שכזה (כפי שעולה מן הנתונים דלעיל) אינו קיים (ובינינו, זה די עצוב: הייתי מצפה מערוצי הברודקאסט להחזיק לפחות 2-3 סדרות רכש איכותיות. צא ולמד מה רעה פגיעתה של הרגולציה: הכריחו את הזכיינים להציג לוחות שידורים שמשלמים מס שפתיים לכל-כך הרבה תחומים "מקומיים", עד שנותרנו עם טלוויזיה שעלולה לחסל את ידיעת האנגלית הסבירה של הישראלי הממוצע: הרי כל ההבדל בינינו לבין הגרמנים או האיטלקים למשל, היה בעובדה שסדרות הייבוא במקומותינו לא דובבו מעולם), אבל זה לא מונע מהיוצרים לראות את הקטסטרופה ההולכת ובאה.
אתמול איים אחד מהם, דביר בנדק (יו"ר איגוד שחקני המסך), שחקן שאני מתרשם שדווקא מתפרנס לא רע מהטלוויזיה הישראלית הפושעת (מסדרות ילדים, דרך דרמות למבוגרים ועד לסרטוני פרסומת), ב"נשק יום הדין": השבתת הקולנוע הישראלי! כל זאת מפני שערוץ 10 הקורס, נותר חייב, נכון לרגע זה, כ-24 מיליון שקל בתחום הקולנוע.
על דעתי שאין זה מתפקידה של טלוויזיה מסחרית לשאת במלאכה החשובה של תמיכה בקולנוע כבר כתבתי כאן רבות. אבל אניח אותה לרגע בצד ואתמקד בעיקר: עד מתי תמשיך החבורה הסהרורית הזאת לצפות שיתמכו בה? בשנה האחרונה התמוטטו לא מעט עסקים בעולם ובישראל, לא מעט אנשים נאלצו לעבוד קשה יותר לפרנסתם או לעסוק בעבודות חלופיות - מבלי שאיש יבוא "לתמוך" בהם.
תעשיית הטלוויזיה הגירעונית של ישראל כבר תומכת בלא מעט יוצרים. אבל בלה-לה-לנד לא יודעים שובע. בינינו, אולי זה חוש ההומור המיוחד של אלוהים שגרם ליוצרים להידמות כל-כך לציבור שנתפס לכאורה כמרוחק ביותר ממנו על הספקטרום הישראלי - לחרדים.