1. לפני
העיתונים והחינמונים זעקו מילה אחת: "אובמניה". וזה היה ביום שני, ארבעה ימים לפני הגעתו של נשיא ארה"ב לדנמרק השלווה והנידחת. ביום שישי בבוקר המדינה כבר נכנסה לאקסטזה. אף ערוץ טלוויזיה בדנמרק לא עסק בנושא אחר, ולו לרגע. סדר היום של אובמה, דיווחים משדה התעופה השומם ומילותיהם של פרשנים פוליטיים ואחרים מילאו את המסכים בשטף מלל בלי הפסק. השוטר הדני שירד במעלית המלון הודה שיהיה לו יום קשה: "אבל ככה זה כשהנשיא מגיע". לדנים, אגב, אין נשיא. שדה תעופה שומם? כל הטיסות נדחו, הנמל נסגר לתנועה, מלבד לנחיתתו של אייר-פורס וואן. אם היו בחירות בדנמרק, אין ספק מי היה זוכה.
אבל מי שבוחר את העיר שזוכה לארגן את המשחקים האולימפיים עבור הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), הם 160 אנשים, שכל אחד ואחת מהם וסיבותיהם עמם. אין אפשרות לבצע תחזיות על סמך מספר זעום כל כך של אינדיבידואלים שונים בתכלית זה מזה. ספורטאים, ראשי התאחדויות, בני מלוכה, עורכי דין ואנשי פיננסים, מחמש יבשות ולמעלה מתריסר מרחבים תרבותיים. מה עוד, שהפעם עמדו לבחירה ארבע ערים מוצלחות במיוחד, "שכל אחת מהן ראויה", אמר חבר הוועד אלכס גלעדי, "ותרים משחקים פנטסטיים". כל תוצאה, הוסיף, אפשרית ולא תהווה הפתעה.
2. התהליך
עיתונאי גרמני, מבכירי כתבי הספורט, הסתער עלי. "ראיתי שדיברת עם גלעדי. מה הוא אומר, למי הוא שייך? הוא שאל. "טוב, ממילא אי אפשר להאמין פה למילה של אף אחד", הוסיף לאחר מכן, וזה אחרי ניסיון של 16 שנה בכינוסים אולימפיים.
ככל שהתקרבה ההחלטה העצבים נמתחו. במרכז התקשורת אנשים הפכו חד הברתיים, ורק הטלפונים הארוכים למערכת היו סאונד הרקע לנבירה ארוכה באינטרנט, לגירוד הפדחת, לאחיזת הסנטר, ובכלל, לכל התנועות של אנשים מתוחים שאינם יודעים מה עומד לקרות. הבכורה, שהיתה אצל שיקגו ואז חודשים בידי ריו, ובימים האחרונים בידי שיקגו, עמדה להתהפך שוב.
שיקגו, בגלל שהיו ראשונים, היו צריכים לשכנע ברמה כזו, שאיש לא יהסס גם אחרי הפרזנטציות האחרות. ולרגע היה נדמה שזה עבד. הנאום של הנשיא אובמה, ובייחוד הסיפור האישי של הגברת הראשונה, נתנו לפרזנטציה את הפן הרגשי והמסעיר שהיה חסר לה. אבל קאי הולם, ראש הוועדה המארגנת של האירוע, ועד לפני חצי שנה חבר הוועד האולימפי הבינלאומי, מכיר את הלך הרוח. כבר בבוקר הוא ניבא גמר של מדריד נגד ריו, ואחרי ששיקגו הודחה הוא הסכים לומר לי שהוא חשב "שהפרזנטציה לא שינתה את כל הליך ההצעה של שיקגו, שהיה אנמי ו'ביזנס לייק'. האפקט של הופעת הנשיא אובמה אפילו היה שלילי, כי אנשים נזכרו איך טוני בלייר נשאר שלושה ימים לשיחות אישיות, ואפילו פוטין הגיע ערב קודם ועבר חבר חבר. יש מי שראה בזה פגיעה בכבוד".
מצד שני, הפרזנטציה המשעממת והבלתי מובנת של טוקיו, כמו גם התצוגה הבטוחה בעצמה וחסרת התנופה של ריו, לא היו ווינרים בטוחים - אבל ממש להרוס הן לא הצליחו. דווקא מדריד ניצחה את שלב הפרזנטציות, היתה הדעה המוסכמת במרכז התקשורת. למרות הנימוקים המקאבריים של חואן אנטוניו סמאראנש האב, "הקרוב לערש דווי" ורוצה את המשחקים בספרד כפי שהבטיח למלך.
3. הסטירה
ההרגשה היתה של אגרוף לבטן. הפה נפתח בתדהמה ומבטים שלא ייאמנו נשלחו לוודא את מה שהרגע נאמר. וזה רק אצל תומאס בך הגרמני, שממילא היה נגד שיקגו. שאיפות אוויר של הלם נשמעו ברחבי האודיטוריום שבו נערכה ההצבעה. במרכז התקשורת נשמעו זעקות, אנשים סובבו ראשיהם לראות שהמציאות עדיין קיימת. הפרשנים הפוליטיים החלו לחשב את הנזק שנגרם לאובמה - שמן הסתם יהיה נמוך, יחסית למטלות האחרות שלפניו, גם אם קיתונות חדשים של בוז נשפכים כרגע.
ארבעה קולות הפרידו בין שיקגו לטוקיו בסיבוב הראשון, כלומר שני מצביעים. ואם שיקגו היתה שורדת את הסיבוב הצמוד הזה - למדריד במקום הראשון היו עשרה קולות יותר מלשיקגו במקום האחרון - התוצאה היתה נראית אחרת. נדמה גם כי הרבה קולות בסיבוב הראשון, של מצביעים שהיו בטוחים בעלייתה של שיקגו, ניתנו למדריד או לטוקיו כדי לרצות אותן. ולראיה, עם העפת שיקגו התווסף למדריד בסיבוב השני קול בודד, לטוקיו נגרעו אפילו שניים.
ובכל זאת, זו מכה כואבת. "זה איום ונורא ולא מגיע להם" מגיב חבר IOC אוסטרלי, קוואן גוספאר. שיקגו הביאה לקופנהאגן את כל מה שה-IOC רצה. למשל, לראשונה היא קיבלה על עצמה אחריות עירונית-ממלכתית וסיימה את עידן ההצעות הפרטיות שהיו נהוגות בארה"ב, וכמובן בעצם הבאתו ההיסטורית וחסרת התקדים של הנשיא לכנס.
לא כולם עצובים. גי דרו הצרפתי טוען: "העניין הביטחוני סביב אובמה עצבן פה עוד מספר חברי ועד. במלון שלי לא הורשיתי אפילו לעבור את הלובי. חוץ מזה, עדיין לא נפתרו העניינים של שיקגו עם הוועד האולימפי שלהם".
לארי פרובסט, נשיא הוועד האמריקני, שמר על הפאסון. הוא נשאר פוליטיקלי קורקט, החמיא למתמודדות אחרות. האם הוא חושב שאובמה לא השפיע מספיק? "הנשיא נפגש עם שלושים חברי IOC, בזמן הקצר שעמד לרשותו. אי אפשר להגיד שזה היה מעט מדי או מאוחר מדי. עשינו את כל שביכולתנו לעשות". ואז גם הוא נעלם. מי שנותר לענות לשאלות העיתונאים הוא בוב סטברטליק, הכח העולה בוועד האמריקני, וכנראה האדם היחיד עם ניסיון ונוכחות שיכול להנהיג את הוועד בעתיד. "המועמדות היו ארבע ערים מצוינות, שכולן יכלו לזכות. ידענו שלעוף בסיבו הראשון זו אפשרות, אם כי לא חשבנו שהיא סבירה. אבל זה קרה גם למדריד בעבר. הנשיא אובמה היה פנטסטי. מי שדיבר איתו התרשם ממנו, מהאלגנטיות שלו והכריזמה שלו, לא נראה היה שיש התרעמות. גם הגברת הראשונה היתה מקסימה והם עשו עבודה נהדרת עם השפעה", ענה סטברטליק. האם שיקגו, ההצעה הטובה בתולדות ארה"ב, תחזור? "תראה, אמרנו תמיד ששיקגו היא הדבר הנכון בזמן הנכון. צריך שהזמן שוב יהיה נכון". וששוב הנשיא יהיה שחור משיקגו?
לפחות המיליארדר פט ריאן, שהנהיג את הצוות ותרם מכספו, זמנו, ניסיונו וקשריו, הבטיח שיבנה בכל זאת את מה שאמור היה להיות הכפר האולימפי שיהווה חוליה מחברת בין הסאות' סייד ושאר שיקגו. מה שלא יהיה, ארה"ב, המממנת הראשית ואומת הספורט הגדולה בעולם, נותרת ללא משחקים אולימפיים 24 שנים לפחות - ואחרי שני כישלונות רצופים, כנראה יותר.
4. המנצחים
לגמר הגיעו סמאראנש וז'אאו הוולאלנז', שני גרנד סניורים של הספורט שאחראים יותר על פוליטיקה של הספורט והשחתה שלה מכל שאר המשתתפים בכינוס גם יחד. הם מכירים את העבודה ואת מלאכת הספינים, ולמרות גילם, 89 ו-94 בהתאמה, הם שוב הוכיחו שלא בדיוק עשו אותם באצבע.
ננסי ארמור, הפרשנית של AP, טענה יומיים לפני ההצבעה, כי יש רק עוד שתי מועמדות, "והשאלה היא איזה מסר הוועד האולימפי הבינלאומי רוצה לשלוח לעולם. האם זו תהיה החלטה אמיצה נועזת ורבת סיכונים בעד ריו, או החלטה של ביטחון והרגל, בעד שיקגו". תומאס בך מבקש להבהיר: "זו לא תחרות בין ראשי מדינות, ולכן לא שאלה של עד כמה אובמה השפיע. הבחירה מדגימה עד כמה העולם התקרב זה לזה, שיש עוד מדינות שיכולות לארח משחקים אולימפיים ושההבדלים הולכים וקטנים".
ההשקעה המשוערת של ברזיל היא בלתי נתפסת, 11 מיליארד דולר. היא אמנם מסוכנת, אבל יכולה להמשיך את התנופה של ריו וברזיל. הכלכלה השמינית בגודלה בעולם צפויה ב-2016 כבר להיות במקום החמישי, גם בזכות המשחקים האולימפיים והמונדיאל שייערך בברזיל ב-2014, מה שייצור למדינה רצף מדהים של שני אירועי הספורט הגדולים בעולם. הנשיא לולה עושה עבודה מדהימה, מסתבר. ולכן הוא אהוב כל כך.
אחרי ההכרזה על ריו פאולה בוכה לי על הכתף, ולאורה בורחת כדי להחביא את הדמעות. שתיהן עיתונאיות ברזילאיות שעובדות קרוב למשלחת. שנייה קודם הן קפצו באוויר וצרחו בשמחה וחוסר אמון. היחידים שנראים בלתי מרוצים הם העיתונאים מסאו פאולו. ליצן ברזילאי מאיזו תכנית סאטירה רץ לרוחב מרכז התקשורת עם דגל. פלה, מלך ואגדה ברזילאית, מייבב דקות ארוכות. וההכרה שוקעת: מה שלא יהיה, ריו היא הבחירה הנכונה. ל-400 מיליון התושבים בדרום אמריקה. לתרבות הברזילאית המתעוררת. עבור התשוקה לספורט וגילוי הרגשות בכלל.
את ההרגשה שקיבלו חברי הוועד האולימפי הבינלאומי גם אני מקבל: אני שמח על המשחקים בריו, בצל הר "חרוט הסוכר" ולשולי הקופקבנה. פשיעה, חוסר בחדרי מלון, איכות סביבה ופערים כלכליים וחברתיים ענקיים? מה זה משנה כשכולם נפגשים לחגוג ספורט ביחד. יהיה כיף.