"לא תשמעי ממני עובדות, רק סיפורים", אומר יוסל ברגנר, מבכירי האמנים בישראל, בראיון מיוחד לקראת תערוכתו החדשה, שתיפתח בעוד שבועיים בגלריה דן בת"א. "מאז שהייתי ילד אני תמיד חושב איך אני רוצה לספר את הסיפור שלי".
*ומצאת את הביטוי הכי טוב בציור?
"הציור עבורי הוא שפה חזותית. יש אנשים שכותבים ויש שמציירים. אני התחלתי לצייר כילד. כל הילדים מציירים, אני פשוט לא הפסקתי אף פעם", הוא אומר וצוחק.
"אני דיסלקטי בכתיבה ואקלקטי בציור". ברגנר בסטודיו
הציור והסיפור מתערבבים בהווייתו הצבעונית של ברגנר, איש שיחה נעים וקולח, היושב בסטודיו שלו ומצייר בכל יום, כבעל מלאכה מסור. "כששואלים אותי מה זו אמנות אני אומר שזה פשוט מקצוע", הוא מעיד על עצמו. כיום, בגיל 89, העבודה קשה עליו, והוא נאלץ לקחת הפסקות ארוכות יותר. "אי אפשר לצייר בישיבה", הוא אומר.
*למה? אתה מצייר עם כל הגוף, בסערה?
"אל תהיי רומנטית", הוא שוב צוחק בקול. אבל הוא עצמו רומנטיקן לא קטן. אפשר לראות זאת בעבודותיו, הטבולות ברגשות עזים. בסיפוריו, המדלגים בחופשיות בין תקופות חיים שונות ואירועים היסטוריים מתערבבים בהם בזוטות משפחתיות, אנקדוטות אישיות והרבה הרבה זיכרונות אהבה. סיפוריו, "מעשיות" הוא מכנה אותם, טבולים בהומור וקלילות. ציוריו, לעומתם, עצובים. כאילו הוא אוגר בתוכו את הקדרות ומשאיר לצבעים על הבד את זכות הזעקה. השמים המתקדרים בתמונותיו נראים כאיום מרחף, כחשכה יורדת או כשקט שלפני הסערה. העיניים הגדולות הלטושות של דמויותיו בחלונות המוכרים כל-כך, אומרות השתאות וכאב. רכבות צעצוע (באחת התערוכות האחרונות שהציג) הופכות תחת מכחולו להדים של רכבות האימה. ליצניו עצובים.
עם זאת, לעיתים, גם בציוריו הקודרים והנכאים ביותר, ניתן למצוא תמצית של הומור. משהו קריקטורי קורץ וצד את העין בחיים הסוריאליסטיים שהוא יוצק בכלים כמו פומפייה, עששית וקומקום. המוטיבים החוזרים בציוריו: חצי התפוח, שחרצניו הפכו לעיניים מציצות, הבקבוקים, שעיגול כתפיהם השכוחות כמו מביע שפת גוף שלמה - כל אלה מדברים בשפה משלהם, וכאילו מוסיפים רובד אחר להתרחשות, שלא תמיד תואם את האווירה הכללית של התמונה.
"הפומפייה היא כלי יהודי, את יודעת?", הוא אומר פתאום ומסביר: "היא כלי של ייסורים, שורטת ומכאיבה, מעלה דמעות בעיניים". והנה, לפומפיות של ברגנר צומחות רגליים והן מרקדות, פיהן מחייך. גם לתפוח יש הסבר ובדיחה משלו: "כולם חושבים שהתפוח הוא סמל למשהו. האמת היא שאלה הם פלחי עכוזה של האומנת שלי, אותם אני מצייר מאז שראיתי לה, כשהייתי בן 5", הוא מתוודה, ממתיק סוד.
יכול לקפקף בלי סוף
ברגנר. מתוך התערוכה
הציור, לדבריו של ברגנר, הוא עבודה גופנית, ולמרות המגבלות הגופניות המעיקות והמתסכלות, הוא אינו מפסיק לצייר, כפי שאין ביכולתו להפסיק להיזכר.
במשפחתו, בחבריו שרבים מהם הלכו לעולמם. "כולם מתים", הוא מקונן לרגע, אך אינו נכנע לדכדוך, ומוכן תמיד לשלוף איזו בדיחה קטנה ביידיש, שתרומם קודם כל את רוחו שלו.
ברגנר דובר שפות רבות אך בעברית אינו שולט במידה שהיה רוצה, ולכן הוא מעדיף את היידיש והאנגלית. ביידיש כתבה לו חנה רובינא פתק התנצלות וחיבה לאחר ויכוח שהיה ביניהם על פאה אדומת שיער שהכין לה להצגה "הצוענים מיפו", של נסים אלוני.
ברגנר מעיד על עצמו שהוא אמן כפייתי, ללא זכות בחירה. הוא נולד בווינה למשפחת אמנים מגוונת וגדל בוורשה, שם החל ללמוד ציור. אמו, פניה ברגנר, הייתה זמרת ואביו, מלך ראוויטש, היה משורר, מורה ואינטלקטואל, כותב ומתרגם, ומעורב בחוגים ציוניים ויהודיים שונים. "אבי היה הראשון שתרגם את קפקא, ב-1924", הוא מספר. גם לו עצמו יש קשר מתמשך עם קפקא ועם כתביו. "אני קראתי קפקא בגרמנית בגיל 10. אל תתחילי אתי עם קפקא כי אני יכול לקפקף בלי סוף", הוא מתריע. רק בשנה שעברה התקיימה בווינה תערוכה שנקראה "חילופים" והוקדשה לכתביו של קפקא ולציוריו של ברגנר.
את אירופה עזבו מתוך ראיית הנולד של אביו, שנסע הרבה בין ערים שונות במסגרת פעילותו החינוכית. בביקוריו בגרמניה זיהה את הסכנה המרחפת על ראשי היהודים, ובצעד נועז עקר עם משפחתו לאוסטרליה כבר בתחילת שנות ה-30. "אבא הגיע בקבוצה שחיפשה ארץ חדשה להתיישב בה", מספר ברגנר, והמשפחה באה בעקבותיו. באוסטרליה שירת בצבא ולמד באקדמיה לאמנות, שם גם הכיר את אודרי, אשתו, אף היא ציירת. עימה המשיך בנדודיו לפריז ולקנדה - לבקר את אביו שהתגורר שם באותה עת, ולבסוף לישראל, בשנות ה-50.
מראות הסיפור היהודי
את מראות העיירה היהודית, ה"שטעטל" שאותו עזב בנעוריו, החל ברגנר לצייר כבר באוסטרליה. "כשהתחילה מלחמת העולם השנייה התחלתי לדאוג שהתרבות הזו תיעלם. חשבתי שזוהי תרבות נכחדת והרגשתי דחיפות לצייר את המציאות הזאת. רציתי לשמר אותה. הציורים שלי היו נטועים בספרות היידיש. שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. אפילו באוסטרליה, בין הגויים שלא ידעו דבר על התרבות היהודית היה לזה הד".
בארץ נתפס מלכתחילה כאמן "יידישאי". "דווקא לא הייתי יוסל לפני כן. הייתי יוסף. שמי מלידה הוא גם ולדימיר. אבל כשזיהו אותי עם תרבות היידיש החלטתי שאהיה יוסל", הוא מספר. הוא המשיך לצייר את מראות הסיפור היהודי, והרחיק מהם לפיתוח שפה ציורית אישית משלו. סגנונו הייחודי לא תאם את הרוחות ששלטו באמנות בישראל בשנות ה-50 וה-60, ולמרות שאיש לא פקפק באמנותו, הוא חש כאאוטסיידר בזירת האמנות המרכזית, ונדד לצפת ולאחר מכן לעין הוד.
"בתערוכת הפתיחה של מוזיאון ישראל בירושלים, ב-1965 לא הציגו אותי ואת ראובן רובין. בבית האמנים בת"א לא רצו לתת לי תערוכה", הוא נזכר בכאב. ובכל זאת, בכוח ציורו העז, הלך וכבש את מקומו בלב הקאנון הישראלי. אספנים בארץ ובחו"ל זיהו את איכויות ציוריו והתערוכה הרטרוספקטיבית שלו במוזיאון ת"א, בשנת 2000, רשמה שיא של ביקורים במוזיאון.
בשנות ה-60 התיישב בת"א, והוא חי עד היום בבית שקנה יחד עם הסטודיו הצמוד אליו, ברחוב ביל"ו. "את שני הבתים האלה קניתי ב-1975, בזכות זכייה בטוטו. קניתי את הטופס יחד עם הספר שלי, אני מילאתי אותו והתחלקנו בזכייה. אני לא מבין כלום בכדורגל, וכנראה בזכות זה זכיתי. אף אחד אחר לא היה מסמן את אותן הבחירות", הוא מתבדח על מזלו הטוב. "הבתים האלה הם בגילי", הוא מוסיף בהרהור.
תחושת איום ולעג
ברגנר. מתוך התערוכה
שנים רבות קשר ברגנר את גורלו בתיאטרון, ויצר תפאורות, תלבושות וכרזות לאמנות הבמה. יותר מכול הרבה לעבוד עם נסים אלוני, שהיה לחברו הטוב. ציוריו שימשו השראה לאלוני ובמקביל הוטמעו מחזותיו ואישיותו בעבודותיו של ברגנר. כאשר חלה אלוני, צייר אותו ברגנר מגבו, כמלך עייף שקוע בכסא הגלגלים שלו, הולך ומתרחק וכתר לראשו. המלך הוא הד לשמו של אביו, וכעת הוא חוזר אליו בסדרה "מלכים מלאכים" שיציג בתערוכה החדשה.
זוהי קבוצת ציורים צבעונית ומרחפת, דמויות בשלל צבעים וקומפוזיציות זורמות, על רקע בהיר ולא אופייני לעבודותיו המוכרות של ברגנר. "מי שעוקב אחרי השפה היוסלית, יראה קו ישר וברור בין התיאטרון של ניסים אלוני לבין המלכים והמלאכים שבציוריו. ניסים המת משפיע עדיין על יוסל החי. כשהיה ניסים בין החיים, היו הציורים של יוסל מוצאים את דרכם אל המחזות של ניסים", כותב על התערוכה דני קרמן, ידידו הטוב של ברגנר.
הסדרה השנייה בתערוכה, "בקבוקים" שונה ממנה בתכלית. היא מוקדשת לישויות זכוכית כמעט אנושיות, קודרות ועצובות, מקובצות כמשפחות או כאנשים מסתודדים בהלוויה. עורבים מעופפים מעל ויוצרים תחושת איום ולעג. חצי תפוח כמו מתבונן בהם בעיניים פעורות במבט מלמטה. הבקבוקים נראים רופסים משהו, כתפיהם שמוטות, נמסות, צוואריהם שבריריים, מוטים. כאילו עזבו אותם כוחותיהם או אחז בהם ייאוש.
"כבר בשנות ה-50 צייר יוסל בקבוקים, אלא שאז היה הצוואר שלהם זקוף וסימטרי והסבל טרם הגיע לצוואר. בעבודות החדשות הצוואר הוא היסוד האנושי של הבקבוק. בניגוד לפומפיות ולחפצים אחרים שיוסל החיה, אין להם לבקבוקים, לא פה ולא עיניים, ורק הצוואר עושה אותם למה שהם", כותב קרמן.
"את שתי הסדרות ציירתי באותו זמן", אומר ברגנר על עבודותיו החדשות. "אני דיסלקטי בכתיבה ואקלקטי בציור". למרות שבדיבורו הוא אינו מדבר גבוהות, בציור הוא מצליח לצקת תמיד תעצומות נפש, ספקות, יחסים אנושיים ובדידות גדולה. "הסימטריה - אם כל הקומפוזיציות, בולטת מאוד בשתי הסדרות הנוכחיות", כותב קרמן. "ברגנר כמעט ואינו מכין רישומים מקדימים לציוריו. הוא מצייר מלך במרכז הבד, וסביבו הוא ממשיך לרקום את שאר הדמויות הצבעוניות או קובע את הבקבוק הראשון, עמוד התווך של המשפחה העתידית, ובונה סביבו את שאר הקומפוזיציה.
"לעומתם, למלכים ולמלאכים אין כמעט קיום פלסטי והם שואבים את קיומם מכוח משיכות המכחול החופשיות".
*ציורי המלכים-מלאכים מזכירים לי את הנושאים של שגאל. אתה מושפע משגאל?
"לא. לא שגאל. אני 'גונב' מציירים אחרים. מגויה, מאל גרקו. שגאל הוא קולוריסט ואני רחוק ממנו". גם על מנשה קדישמן, אף הוא ידידו, הוא אומר ש"יש לו טעם מדהים לצבע". ואילו על עצמו הוא מצהיר "אני אקספרסיוניסט". *
יוסל ברגנר, תערוכה חדשה בגלריה דן, גורדון 36, ת"א. 15.10-4.11
יוסל ברגנר:
1920: ברגנר נולד בווינה, גדל בוורשה, למד בבית הספר של הבונד ולמד ציור.
1937: היגר לאוסטרליה, למד באקדמיה לאמנות במלבורן ושירת בצבא האוסטרלי.
1939: תערוכה ראשונה באוניברסיטת מלבורן.
1949: תערוכות ראשונות בפריז, במונטריאול ובניו-יורק.
1950: עלה לארץ והתיישב בצפת. תערוכה ראשונה בגלריה כץ בת"א.
1956, 1958, 1962: ייצוג ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה.
1957: תערוכה עם אביבה אורי במוזיאון תל אביב; הביאנלה בסן-פאולו, ברזיל; תערוכת ציור ישראלי עכשווי, בלונדון.
1961: תערוכת יחיד בביתן הלנה רובינשטיין. תערוכות בגלריה בינט בת"א ובירושלים.
1972: תערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל.
1975: תערוכת "החוויה היהודית באמנות המאה ה-20" בניו-יורק.
1980: חתן פרס ישראל לאמנות הציור.
1990: יצא לאור ספרו "ציורים לקפקא".
1994: תערוכת "המלכים של נסים אלוני", גלריה גורדון.
2000: רטרוספקטיבה במוזיאון ת"א. תערוכות בגלריה דן.
2006: פרס יקיר העיר ת"א.