בית הדין הארצי לעבודה דחה לפני ימים אחדים את ערעורם של 107 עובדים בחברת בזק נגד החברה ונגד קרן מקפת. העובדים דרשו לקבוע כי רכיבים מסוימים של שכרם - כגון "תוספת עבודה נוספת", תוספת כוננות ודמי כוננות - יהוו חלק משכר היסוד שלהם לצורך חישוב תשלומי הפנסיה, פיצויי פיטורים, דמי חופשה, דמי מחלה, מענק פרישה ומענק הסתגלות. היקף התביעה שהוגשה עמד על 100 מיליון שקל.
תביעתם של העובדים הוגשה עוד בשנת 1996, וכיום רובם גמלאים של החברה. העובדים הועסקו באגף מערכות ומחשבים בבזק, לשם הועברו מיחידת המחשב של משרד התקשורת.
לטענתם, תוספות השכר ניתנו להם עוד מתקופת עבודתם במשרד התקשורת, וההסכמים הקיבוציים והחוקים החלים עליהם מעגנים את ההסכמה שהיתה קיימת במשרד התקשורת, שלפיה תוספות השכר השונות הן חלק משכר היסוד הקובע של העובדים לצורך חישוב הפנסיה ויתר הזכויות.
לדברי העובדים, תוספות השכר היו בבחינת "פיקציה", ולאמיתו של דבר היוו חלק משכר היסוד, וניתנו באופן קבוע בלא קשר לעבודתם בפועל. תוספות אלה היו רכיב משמעותי בגובה שכרם, ולדבריהם מטרתן המפורשת של התוספות היתה הגדלת שכר העובדים, גם בתקופה שבה נעדרו מהעבודה.
תשלום משתנה
עו"ד שלמה בכור, שייצג בתביעה את חברת בזק, טען כי תוספות השכר לא היוו חלק משכר היסוד של העובדים, אלא תוספות ששולמו בתמורה לעבודה שבוצעה בפועל. תוספות אלה לא היו בבחינת תשלום חודשי קבוע, אלא תשלום משתנה בהתאם לשעות עבודתם של העובדים.
עוד טען בכור כי העובדים מעולם לא העלו טענות שלפיהן "בזק" נוהגת שלא כדין כשלא העבירה הפרשות מתוך רכיבי תשלומים אלה לקרן הפנסיה שלהם.
ערעורם של העובדים הוגש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ולאחר שזה נדחה ב-2006, עירערו העובדים לבית הדין הארצי.
השופטת לאה גליקסמן, שכתבה את פסק דינו של בית הדין הארצי, קבעה כי "על-פי המקובל בשירות המדינה, תשלומים בעד שעות נוספות וכוננות אינם חלק מהמשכורת הקובעת על-פי חוק הגמלאות" - והסדר זה הועתק גם לגבי העסקת העובדים לאחר מעברם לחברת בזק.