בגיל 39, באלבומה ה-12, סוף סוף הגיעה מריה קארי לבגרות, לפחות מבחינה מקצועית ואמנותית. באבחת שנה אחת ואלבום אחד, היא מגישה לראשונה שירים שמתחילים להתקרב מנטלית לגילה הכרונולוגי. בעשור הקודם פרצה עם שירים שהלמו את תדמיתה כבת השכנים בעלת המנעד הקולי העל-גבולי.
בעשור האחרון התאמצה משום מה להישמע כפתיינית בת 13, משחקת כל הזמן רק על המגרשים של הקטנים ממנה, מתחרה מול כוכבניות RnB, מפלרטטת קולית עם ראפרים צעירים ומגלמת כל מה שתפל ושטחי בתעשיית הפופ האמריקנית.
אלבומה הטרי, "זיכרונותיה של מלאכית לא מושלמת", הוא עדיין מוצר מתחנחן, קצת מתיילד ורדוד, אבל במושגיה שלה, קארי מגלה בו לראשונה סממנים של איפוק וטוב טעם ראויים להערכה. אולי זו השפעתם של נישואיה בשנה שעברה לראפר, השחקן ומגיש הטלוויזיה, ניק קאנון, הצעיר ממנה בעשור.
אולי זה צוות המפיקים המעולה שחבר ליצירת האלבום. ואולי הניסיון וחוכמת החיים פשוט עושים את שלהם, ומנווטים את קארי למיצוב חדש, שנפרד משלבי הקריירה הקודמים שלה: הבובה שהונדסה ע"י חברת התקליטים, ואחריה הבימבו שעשתה הכול לניפוץ התדמית הקודמת.
קארי 2009 נשמעת לראשונה כמי שחשה נינוחה בעורה שלה, וכשלמה עם גילה. כמי שדווקא מתוך ויתור על המאמץ בהגשת היתר והעודף המרתיע של מיניות מצועצעת, הגיעה לאלבומה הטוב ביותר. וזה שינוי מפתיע אחרי e-mc2 תקליטה הרע מהשנה שעברה, ולגמרי לא מובן מאליו למי שלפני שנים כבר הפכה לאחת הזמרות המצליחות בכל הזמנים.
בין ויטני יוסטון לסלין דיון
קארי מכרה מספר שיא של תקליטים באמריקה בשנות התשעים, ובסה"כ 175 מיליון ברחבי העולם עד כה - יותר מכל אמן סולו אחר, גבר או אישה. היא שיגרה 18 סינגלים לראש מצעד הפזמונים האמריקני. הישג מרשים בהתחשב בעובדה שהיחידים שהצליחו יותר ממנה היו הביטלס. את הקריירה של קארי, בת לאם שהייתה זמרת אופרה ומורה לפיתוח קול, השיק טומי מוטולה, אז יו"ר ענקית ההקלטות "סי.בי.אס".
קארי עם בעלה הצעיר והטרי (צילום: רויטרס)
שלוש שנים אחרי שיצא אלבום הבכורה הם גם נישאו. שנות ה-90 המוקדמות היו שנים מרתקות בפופ האמריקני, עם געש של היפ-הופ, ופאנק-מטאל ולהקות סיאטל. ואילו קארי הציעה לבעלי הטעם השמרני את האופציה המהוגנת, הלבנה, המנומסת. פופ תעשייתי שנרקח באמצע - בין הנשמה הרכה של וויטני יוסטון לקיטש הגרנדיוזי של סלין דיון.
ב-1997 התגרשה ממוטולה ויציאתה לדרך עצמאית, אישית ומקצועית, לוותה בדחף עז לחשוף את שורשיה האפרו-אמריקניים ולא רק האיריים, ולהתגלות מחדש כנשמה שחורה וסקסית, נועזת, בליינית, טורפת גברים, עצמאית וחזקה. עדיין שוגרו להיטים לרשימות ההשמעה, אבל המכירות החלו לרדת.
קארי קנתה בכסף את השמות הכי חמים בהפקות ההיפ-הופ ואירחה המון ראפרים. אבל כל אלה לא ריככו את התמוטטות העצבים המתוקשרת בתחילת שנות ה-2000, שלוותה ברכילויות בצהובונים על כמה היא תובענית כלפי צוותה וכלפי אנשי תקשורת שבאו איתה במגע.
קארי התאוששה והרימה את עצמה, וב-2005 יצא "השחרור של מימי", שהיה לאלבום הכי נמכר בארה"ב באותה שנה, ולהישג הכי משמעותי בשלב השני של הקריירה. השלב של קארי הכוכבנית, שמפתה וזורקת, מבלה כל לילה, ובאופן כללי חיה על ערכי תפיסת העולם המפטמת והמטמטמת, שקוראת לנערות אמריקניות להיות יפות, רזות, משוחררות מינית, צרכניות אדוקות של אופנה ולגמרי צרות אופקים.
הומור והתבוננות פנימית
wטוב, קארי של האלבום החדש היא לא בדיוק ג'וני מיטשל, ארית'ה פרנקלין, לורין היל או אריקה באדו. גם המכונה השיווקית שלה לא השתנתה בהרבה. מיליון הרוכשים הראשונים של האלבום באמריקה יקבלו בחינם מהדורת מיני של המגזין "אל", שמוקדשת כולה לקארי (וניתנת גם לרכישה מקוונת בנפרד). קארי עצמה העידה על השירים הטריים ש"כל שיר הוא צילום מהיר של רגע בסיפור. לאלבום יש הומור ואפשר לשמוע אותי מצחקקת בכמה מקומות, אבל יש בו גם רגעים עמוקים של התבוננות פנימית".
לא כל-כך בטוח לגבי העומק התוכני כאן, אבל לפחות מוזיקלית, קארי מעולם לא נשמעה סבירה יותר. בטקס האשכבה של מייקל ג'קסון ביצעה את גרסתה ל"אהיה שם" של הג'קסונים, שכמו קאברים אחרים שהקליטה, התברך ביותר חסד וחן וקלאסה משיריה המקוריים. הפעם קארי מציגה שני שירי סול מצוינים משל עצמה, standing o ו-languishing.
מי שאחראים להם, כמו לטיפול הצלילי במרבית האלבום, הם המפיק הוותיק אל.איי. ריד, שכבר עבד עם קארי בעבר, ובעיקר צמד התותחים היחסית חדשים, דה-דרים וטריקי סטיוארט. שני אלו עשו לא רק את אלבומי הסולו המצליחים של דה-דרים, אלא בעיקר השתתפו בהפקות המופתיות של "אמברלה" לריהאנה ו"סינגל ליידיז" לביונסה נואלס.
הצעירים הנבונים האלו, שלא צריכים להראות קבלות לאף אחד על יכולותיהם לשלב בין אופנתיות ומסחריות, בין הפקות חדשניות לכתיבת שירים מסורתית, הם כנראה הראשונים שהצליחו לשכנע את קארי להפסיק לרדוף אחרי זמרות צעירות וסקסיות ממנה, ולהתמקד בנכסים הטבעיים שעומדים לזכותה.
ולכן זה אלבומה הכי מתון קצבית מזה עשור, ולפעמים היא שרה בו רגוע. ולפעמים, כבשני השירים שצוינו למעלה, המאזין מסוגל אפילו להתענג על זמרת סול מצוינת ולשכוח מכל חרמנות הנעורים והבלינג-בלינג שנשמעו כה מגוחכים בהקשר לקארי בשנים האחרונות.
הסינגל הראשון מהאלבום, "אובססד" כבר עבד לא רע, והבא יהיה חידושה לשלאגר האימתני של Foreigner משנות השמונים, "אני רוצה לדעת מהי האהבה". הפלא ופלא, קארי מגלה איפוק, הכול יחסי כמובן, גם בגישתה לשיר הזה.
במקום להרעיד את מיתרי קולה עד שיזעזעו את העולם באגרסיביות מסחרית, היא עושה ממנו בלדה עדכנית, שממש נמנעת מהתלהמות. לא בטוח שקארי מודל 2009 תמכור יותר תקליטים מבעבר, אבל היא מרוויחה ביושר את כניסתה ברגל ימין לשלב השלישי בקריירה, שיש לקוות שיתגלה כמוצלח מכולם, לפחות מבחינה אמנותית. *