מבחינת חלק גדול מהאנשים, הקשר היחיד שלהם לעולם החרשים הוא טרוניה על המתרגמת לשפת הסימנים שמלכלכת להם את הפינה השמאלית של מסך הפלזמה ומפריעה להם בעין. אבל תשכחו מכל זה. עולם החרשים וכבדי השמיעה כבר מזמן לא שם. ברוב השנה הוא חי את חייו, עם הקשיים, המלחמות היומיומיות ורגעי החסד שלהם. אבל בתחילת ספטמבר, ספורטאי העולם הזה, מלוויהם ובני משפחותיהם, התקבצו בבירת טייוואן, טייפה, לעשרה ימים של אולימפיאדה. אולימפיאדת החרשים ה-21. שמעתם על זה? סביר להניח שלא. תקשורת הספורט עסוקה מדי בכישלונות קולוסאליים של נבחרות לאומיות.
אם צמד המילים אולימפיאדת חרשים גורם לכם לחשוב על איזה טורניר קיקיוני סטייל מונדיאל ההומלסים או המכביה, תשכחו מזה. מדובר בהפקת ענק אליה התגייסה מדינה שלמה על מתנדביה, מתקניה, ותשתיותיה. את טייוואן של תחילת ספטמבר העסיק דבר אחד - אולימפיאדת החרשים. טייפה כוסתה בפוסטרים ודגלי התחרות, אלפי מתנדבים עומדים בכל פינה, עם המון חיוכים וכוונות טובות, מחכים לעזור. שידורים ישירים של המשחקים בטלוויזיה. כותרות ראשיות בעיתונים המקומיים. כל זאת במדינה שחיה כבר שנים תחת צילה המאיים של סין שמסרבת להכיר בריבונותה וסחפה אחריה את מרבית העולם.
שלושה שבועות לפני האולימפיאדה חטפו הטייוואנים טייפון שהרג 300 אנשים. בעשרת ימי האולימפיאדה תוצאות הטייפון הגיעו למעשים פרקטיים. ראש הממשלה התפטר כי הוא הואשם במחדל, ובמקומו נבחר מועמד אחר שהרכיב ממשלה זמנית עד לבחירות. הרגשנו בבית. זו היתה הכותרת השנייה בחשיבותה במשך ימי התחרות. בכלל, הפוליטיקה הטייוואנית נתנה למשלחת הישראלית תחושה חמה ונעימה. בזמן שהותנו שם הנשיא הטייוואני ואשתו הורשעו בגניבה ובעוד מעשי שחיתות. ההבדל היחיד הוא שהוא נידון למאסר עולם. כן, עולם.
המטרה: רק לא להתבזות
המשלחת הישראלית הורכבה משני צמדים של כדורעף חופים לנשים, צמד לכדורעף חופים לגברים, משתתף בתחרויות ניווט, קרטיסט, שחקן באולינג, ומרבית המשלחת הורכבה מנבחרת הכדורסל שמשתתפת בטורנירים בינלאומיים עשרות שנים. הישג השיא שלה היה מדליית ארד באולימפיאדה בבולגריה ב-1993.
עבורי זו כבר שנה שנייה שאני עוזר המאמן של רובי בלינקו בנבחרת ישראל של כדורסל חרשים. עם הכנה לא אידיאלית, ורף ציפיות שאף אחד לא באמת ידע היכן להעמיד אותו, טסנו לאולימפיאדה עם הרגשה אחת בלבד: רק לא להתבזות.
הבית המוקדם שלנו היה מורכב מארה"ב, האלופה האולימפית ב-13 האולימפיאדות האחרונות, מאז הצטרפה למשחקים ב-1957; טורקיה, אותה ניצחנו אשתקד באליפות אירופה, ולאחרונה זכתה באליפות אירופה לחרשים עד גיל 20; וסין, שהייתה תעלומה עם נבחרת חדשה לגמרי.
את הטורקים ניצחנו (51-66), נגד האמריקאים הובסנו (65-104). וכך הגענו למשחק מול סין כשניצחון יוביל אותנו לרבע הגמר. אבל דברים התחילו להשתנות כשהגענו למלון אחרי התבוסה לאמריקנים.
אוינק, אוינק
אחד השחקנים הצעירים שלנו, התלונן בפני מנהל הנבחרת שהוא לא מרגיש כל כך טוב. כשאתה אומר משפט כזה בארץ, נותנים לך אקמול ושולחים אותך לאמא. כשאתה אומר משפט כזה בטייוואן, בה טראומת ה-SARS עדיין יושבת חזק בתודעה, ועם שפעות של עופות וחזירים הגורמות למחצית מהאוכלוסיה להסתובב עם מסיכות על הפנים מחשש להידבקות - אתה בצרה. מסתבר שקצת חום, שיעול וכאבי גרון מספיקים כדי להטיס אותך לבית חולים, לעשות לך בדיקה לאבחון של שפעת חזירים ולאבחן אותך עם תוצאה חיובית.
התוצאה: השחקן הצעיר יבודד בחדרו במלון לחמשת הימים הקרובים, ופאניקה תשרור במשלחת הישראלית. גם העובדה שרק שני אנשים מתו מהמחלה בטייוואן לא ניחמה רבים. לעניין הזה נוספה עוד בעיה, בעמדת המאמן: בלינקו נמצא בקבוצת סיכון גבוהה, ולו יחטוף שפעת חזירים התוצאות עלולות להיות הרסניות. הוחלט בעצה אחת עם בלינקו שהוא יחזור לארץ לאחר המשחק מול הסינים.
מול הסינים, עם פיגור 13 ברבע הראשון ומינוס 8 במחצית, השחקנים עלו למחצית השנייה ובאזורית לוחצת על כל המגרש התישו את הסינים, גרמו לאיבודי כדור, המשיכו ללחוץ ולא עצרו עד שהתוצאה הראתה 73-87 לישראל ומקום ברבע הגמר. השמחה במחנה הישראלי היתה עצומה, ולמרות שכולם רצו לחבק את בלינקו, הוא הדף אותם אחד אחד, בכל זאת, הם מזיעים.
איך מאמן חוגג?
מה שקרה זה שמצאתי את עצמי כמאמן ראשי על הקווים במשחק רבע גמר של אולימפיאדה, עם 4,000 צופים שממלאים כל פינה באולם, ויריבה אוקראינית שדרסה את הבית המוקדם שלה, שנחשב לבית מוות. אחרי 4 דקות של איזורית האוקראינים הובילו 18-2. בסוף הרבע הראשון הם הובילו 24-7. הקהל הטייוואני היה מנומס מדיי לעזוב, למרות שזה היה המשחק האחרון לאותו ערב, ערב שישי, כשסוף השבוע כבר התחיל. הקהל הזה ראה באותו ערב כדורסל חד-צדדי. האמריקאים הביסו את הספרדים. הליטאים הביסו את ונצואלה. יוון דרסה את טייוואן. אוקראינה דרסה אותנו.
אבל במחצית השנייה מסע הקסם המסתורי שלנו החל. שוב איזורית לוחצת, שוב איבודי כדור, משחק שיא של השחקן המוביל שלנו, בחור כבד שמיעה מערד שיכול לשחק בכל קבוצה בליגה הלאומית בשם יניב סמידובירסקי, שקלע סלים שעד עכשיו אני לא מבין איך הם נכנסו, קיצץ בהפרש, והנה אנחנו עולים ליתרון ראשון, 75-77, בדיוק דקה לסוף המשחק.
בפיגור של נקודה, 10 שניות לסוף, טיים-אאוט ישראלי, בידוד של סמידובירסקי, פאול וסל. 37 נקודות קלע הבחור שהעמיד את התוצאה הסופית על 81-83 לנו, העפלה לחצי גמר לאחר 16 שנים של היעדרות ממעמד כזה, ואולם שלם שמעודד אותנו וכמעט מעיף את הגג בדציבלים מטורפים. אחר כך התברר לנו שגם היה שידור ישיר של הדקות האחרונות ב-ESPN טייוואן. קשה לתאר אקסטזה. חיבוקים, נשיקות, דמעות, ראשים אוקראיניים ברצפה, ראשים ישראליים בשמיים, והמון המון כחול לבן ביציעים. מאיפה הם הגיעו?
קצת מוזר לי.
אני יודע לחגוג בתור שחקן, אבל לא יודע לחגוג בתור מאמן. אז פשוט התיישבתי בכיסא שלי, מביט בכל החגיגה. ואז אנשים פשוט באים אליך. לוחצים ידיים, מברכים, שחקנים שופכים עליך מים. תמיד אומרים שלשחקן הרבה יותר קל ממאמן. זה תופס גם לגביי עניין החגיגות. כשמאמן חוגג הוא לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה. וזה מה שחיכה לי: מיד אחרי זריקת הייאוש האוקראינית מחצי מגרש שהחטיאה את הסל ונתנה את האות לפרוץ החגיגות הישראליות, המצטיין במשחק סבידובירסקי החל צועד בידיים מורמות לעבר הספסל שלנו. תוך כדי החגיגות הוא החליק על שלולית מים, נפל על הכתף הימנית שלו, ופרק אותה. החגיגות שלו היו על הרצפה, עם כאבי תופת, כשהפיזיותרפיסטית הכל יכולה שלנו מיכל שחר רוכנת מעליו ומנסה לקבע את הכתף. החיים יכולים להיות לפעמים פאקינג אכזריים.
בחצי הגמר, בלי סמידובירסקי, הובסנו על ידי ליטא 86-37. במשחק על המקום השלישי, עם סמידובירסקי מוגבל, הפסדנו ליוונים 84-64. במקום הראשון זכו האמריקנים בפעם ה-14 ברציפות. אנחנו חזרנו בלי מדליה, אבל עם סיפורים לנכדים.
השחקנים אולי לא שמעו הכל, אבל את מה שהם ראו בעיניים וחוו בגוף, מכשיר השמיעה המתקדם ביותר לא יוכל להעניק להם.