גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בתוך מבול הדיווחים והכתבות על הסתבכותו של הטייקון לב לבייב, נבלע הסיפור המעניין הבא: אחיו של לבייב, שמואל , נכנס לא מזמן בעצמו לעסקי יזמות הבנייה, כשרכש 20% מחברת הבנייה הציבורית רוטשטיין. לפני שבועיים חתמה רוטשטיין על העסקה הגדולה הראשונה שלה מאז כניסתו של לבייב האח, פרויקט לבניית 169 יחידות דיור בנתניה.

סקטור יזמות הנדל"ן בישראל הוא במידה רבה עסק משפחתי. הסיבות לכך ברורות: כל אחד יכול לעסוק ביזמות, ללא צורך בהכשרה כלשהי. כל ישראלי שני מחשיב עצמו למומחה לתחום. השינויים במחירי הנדל"ן והזדמנויות השקעה הם נושאים פופולריים בשיחות הסלון של יום שישי בערב, שניים אולי רק לפוליטיקה.

קשרי משפחה הדוקים בין בעלי השליטה למנהלי החברה מאפיינים גם רבות מחברות היזמות הבורסאיות בישראל, ובהן אפריקה ישראל, אלוני חץ, אלרוב וחבס. אין זה מפתיע, לכן, שבמקרים רבים שבהם קורס איל נדל"ן או נקלע לקשיים, ממשיכים קרובי משפחתו לעסוק באותו הביזנס. כך היה במקרים של מריו לזניק ומשפחת גינדי, וכך יהיה, אולי, גם במקרה של משפחת לבייב.

האם הפגיעה בשם המשפחה, או המותג, פגעה גם בעסקיהם של הקרובים? האם נדרשו קרובי משפחה, שביקשו לגייס בשוק ההון, לשלם פרמיה בגין העבר המשפחתי? האם הפך שם המשפחה המפורסם, שהוכתם כביכול, לנטל שיש להסתירו, או אולי דווקא למקדם מכירות?

מגזין G בדק ארבעה סיפורי קריסה מפורסמים; שניים מהשנים האחרונות ושניים מוקדמים יותר. המשותף לכל הארבעה הוא שבזמן הקריסה או לאחריה המשיכו קרובי משפחה ישירים לנהל את עסקיהם, תוך הסתמכות במידה כזו או אחרת על אמון הציבור. אייל יונה, אחיו של בועז יונה, חיפש קונה לחברת ההשקעות שלו; אסף לזניק, בנו של מריו לזניק, גייס כספים בשוק ההון; משפחת פרשקובסקי ומשפחת גינדי המשיכו למכור דירות תחת אותו שם.

כל אחד מהמקרים עומד בפני עצמו. המקרה של משפחת יונה, למשל, שונה כמעט מכל בחינה אפשרית, מזה של האחים משה ויגאל גינדי, שהשתקמו לחלוטין מהמשבר שעברו בשנות ה-80. ילדיהם של האחים גינדי אינם קשורים לאותם משברים, אך הם יכולים להפיק יתרונות ניכרים מניסיונם הרב של הוריהם.

אין לגזור גזירה שווה בין מעשיו של בועז יונה, שהודה בגניבה שיטתית וקרת רוח של מאות מיליונים, לאלה של יזמים אחרים, שלכל היותר ניתן להאשימם כי נהגו בפזיזות בכספים שלוו.

לקנות דירה אצל משפחת גינדי?

זה התחיל בשלושה אחים, ונמשך בשלוש חברות ובתשעה מנהלים צעירים ונמרצים, העונים כולם לשם אחד - גינדי. בתחילת שנות ה-80 היה השם גינדי כמעט מילה נרדפת לדירה חדשה. מ-1986 ועד 2000 הוא התקשר עם קריסה ועם טרגדיה, עד שבשנים האחרונות קם לפתע לתחייה. שלוש חברות בנייה הנושאות את השם גינדי תופסות והולכות בשנים האחרונות את מרכז הבמה בתחום המגורים. מנהלי החברות, צעירים בשנות השלושים לחייהם, מופיעים בלבוש אלגנטי בתמונות קבוצתיות. "השם גינדי פותח דלתות", אומרת ליטל גינדי-מטלון, מנכ"לית משותפת בגינדי החזקות. "גינדי זה מותג של ארבעים שנה", אומרים בגינדי השקעות.

לפני שלושה שבועות הדהימו הגינדים הצעירים (ילדיו של יגאל) את שוק הנדל"ן, כשזכו במכרז הענק לפיתוח ולבנייה בדרום הקריה, פרויקט שהיקפו מוערך במיליארד וחצי שקלים. ההימור שנטלו היזמים הצעירים על עצמם מזכיר בממדיו את דור ההורים, אולם הסיכוי שתרחיש הקריסה יחזור גם הפעם נמוך למדי: בניגוד להוריהם מצוידים ליטל ושלושת אחיה בשני יועצים מנוסים, האב והדוד, שבנוסף לניסיון חיים יקר מחזיקים בבנק מיליארד שקלים ממכירת קניון הזהב בראשון לציון ב-2008.

בשנות ה-70 וה-80 נשלט שוק הדיור באזור גוש דן על-ידי שלושת האחים לבית גינדי - אברהם, משה ויגאל. אברהם גינדי בע"מ, שנחשבה לחברת הבנייה הפרטית הגדולה בישראל, התמחתה ברכישת דירות מקבלנים ובמכירתן לציבור הרחב, תוך גזירת קופון לעצמה; מ.י. גינדי, של משה ויגאל גינדי, התמקדה בבניית כעשרים אלף דירות בראשון לציון ובסביבותיה.

משפחת גינדי הייתה בדרכה להפוך לאחת המשפחות החזקות במדינה, כאשר לפתע חרב עולמה. שורת הסתבכויות ושמועות על קשיים בחברה הביאה את אברהם גינדי למצוקה נפשית קשה, וביוני 1986 הוא התאבד בביתו בראשון לציון. משה ויגאל נאלצו לעזוב את הארץ לארצות הברית, עם בני משפחותיהם, בין השאר בגין קשירת שמם לפרשיית קרקעות ביהודה ושומרון. הם שבו כעבור שנה, לאחר ששר המשפטים דוד ליבאי חתם על הסכם שהבטיח כי לא יועמדו לדין בגין חלקם בפרשה.

במשך קרוב ל-15 שנה שמרו האחים גינדי על פרופיל נמוך, והעבירו את עיקר פעילותם לחו"ל. פרויקט אחד בישראל השכילו האחים לשמור לעצמם - קניון הזהב בראשון לציון, שהקמתו הסתיימה ב-1993. בשנת 2000 נכנסו בניהם של האחים לעסקי הנדל"ן באופן רשמי: ילדיו של יגאל הקימו את גינדי החזקות, וילדיו של משה - את גינדי השקעות. בין שתי החברות יש הסכם בלתי רשמי לחלוקה שווה של רווחים בכל פרויקט שיבנו במשותף. האחים גינדי, כעת אבות גאים, שימשו בשנים הראשונות בתפקיד יועצים לילדיהם. התרומה העיקרית הגיעה מאוחר יותר. ב-2008 סגרו האחים עסקה למכירת 75% מאחזקותיהם בקניון לחברת הביטוח מגדל תמורת כמיליארד שקלים. בראיון ל"גלובס" אמרו האחים שבכוונתם להשתמש בכסף לקידום עסקיהם של ילדיהם.

בינתיים הצטרפו גם חן ואיתי גינדי, בניו של אברהם. מבלי שזכו לקופת מזומנים שמנה, הם בונים בעיקר פרויקטים למגורים באזור ראשון לציון. גינדי השקעות, אגב, שברה את המסורת המשפחתית כשהחליטה להפוך לציבורית ולהנפיק בבורסה שתי סדרות אג"ח. שתי הסדרות נסחרות כיום בבורסה בתשואה סולידית של 5.6% ו-6.8% בהתאמה, מה שיכול להעיד על הקרדיט שנותן שוק ההון למשפחה הידועה.

לקנות חברה מאח של בועז יונה?

השבוע הוציא בית המשפט המחוזי בירושלים צו כינוס נכסים על רכושו הפרטי של הקבלן הירושלמי מרדכי יונה. בכך נסגר פרק נוסף בסיפור נפילתה של משפחה שנחשבה לאצולת הקבלנים בעיר. עבור יונה, לשעבר נשיא התאחדות הקבלנים, ואדם שבנה בשתי ידיו את אחת מחברות הבנייה הגדולות בישראל, מדובר בלא פחות מטרגדיה; טרגדיה שהחלה כסיפור של קנאה ותחרות בין שני אחים.

אבי משפחת יונה, יוסף, הגיע לירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה במסע רגלי מפרך מאפגניסטן. בנו מרדכי החל לסחוב בלוקים בגיל 14 ועבד בחנות האינסטלציה של אביו. ב-1968 הקים את חברת הבנייה חפציבה על-שם אשתו, שהפכה לאחת מחברות הבנייה הגדולות בארץ, לא מעט בזכות הבנייה המסיבית בירושלים בתקופת ראש העיר טדי קולק.

ב-1994 רכש יונה את חברת מרל"ז של מריו לזניק. זמן לא רב אחר כך, ועל רקע מחלה, החליט לחלק את עסקיו בין שני בניו הגדולים. אייל הבכור קיבל את עסקי הנדל"ן המניבים, ובהם חברת מרל"ז, את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ומחצבה במעלה אדומים. בועז, הצעיר ממנו בשנה, קיבל את קבוצת חפציבה, שכללה שלוש חברות נדל"ן למגורים. בזמן שאייל התעניין בשוק ההון ובעסקים בבריטניה, התמקד בועז בבנייה למגורים לציבור החרדי וברכישת קרקעות לאלפי יחידות דיור במזרח אירופה.

את הקריסה הראשונה במשפחת יונה רשם אחיו של מרדכי, יהודה, שהסתבך יחד עם בנו בעסקות כושלות באלבניה ונמלט לקנדה. הקריסה של הדוד הייתה רק ספתח להצגה הגדולה. באוגוסט 2007 קרסה קבוצת חפציבה תחת נטל חובות של 1.6 מיליארד שקלים, עקב שורת מעשי מרמה וגניבה שביצע בועז יונה. זמן קצר קודם לכן נמלט בועז עם אשתו ועם ילדיו מהארץ, אך אותר לאחר זמן לא רב בצפון איטליה. הוא הוסגר לישראל כעבור כמעט שנה, ולאחר משפט קצר נשלח לרצות עונש מאסר של שמונה שנים; הוא הודה, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות של מרמה וגניבה של מאות מיליוני שקלים מכספי החברות שניהל. מאז עוסקים מנהלה המיוחד של קבוצת חפציבה, עו"ד יצחק מולכו, ושורת כונסי נכסים במאמצים לתקן את החורבן שהשאיר יונה, אולם עד כה זכו פחות מחמישית מבין 4,300 רוכשי הדירות של חפציבה לקבל את המפתחות לדירותיהם.

כל אותו זמן המשיכו עסקיו של אייל יונה לשגשג, לפחות על הנייר. ב-2004 החליט אייל לרכז את עסקיו בחברת גמול השקעות, וסגר את מרל"ז. בספטמבר 2007 מכר את חלקו בחברה לקבוצה בראשות יו"ר קבוצת אי.די.בי לשעבר ליאון רקנאטי, תמורת 400 מיליון שקלים. העסקה הניבה לו תשואה של 60% על ההון שהשקיע בחברה, ארבע שנים קודם לכן. "יש ימים שמרגישים שזה נכון למכור", הסביר אז יונה. אלא שעיתוי המכירה, בסמיכות כה גדולה לקריסת חפציבה, לא עבר בשקט. אייל טען כי אינו מדבר עם אחיו זה 15 שנה, אלא שבמהרה התברר כי האחים נהגו להיפגש בכל יום שישי לארוחה משפחתית בביתו של יונה האב. לפי פרסום ב"ידיעות אחרונות", הועברו 30% מתמורת המכירה של גמול לידי מנהלה המיוחד של חפציבה, עו"ד יצחק מולכו. עם או בלי קשר לחפציבה, דבר אחד ברור: אייל יונה אינו מצטער על מכירת עסקיו. בתוך שנה מהמכירה צנח שווייה של גמול השקעות ב-95%, ורקנאטי הממורמר הודה שמדובר בעסקה הגרועה ביותר שעשה בחייו.

לקנות מניות של הקרובים של פרשקובסקי?

אחד השמות הראשונים שצצו בגל הדיפולטים האחרון היה של חברת דיירקט קפיטל של אריה ודליה פרשקובסקי. בין ספטמבר 2006 לינואר 2007 גייסה החברה למעלה מרבע מיליארד שקלים באיגרות חוב. "לא באנו לעשות סיבוב וללכת", הכריזו אריה ודליה במארס 2007, וניגשו מיד לסובב את הרולטה בהשקעות נדל"ן ביעדים אקזוטיים כמו סרביה, לטביה, הודו וקזחסטן. במאי, למשל, הכריזה החברה כי תשקיע מיליארד שקלים בלטביה יחד עם לא אחר מאשר בנק ההשקעות ליהמן ברדרס. שנה אחר כך הפך השותף האמריקאי להיסטוריה, ודיירקט קפיטל לא פיגרה הרחק מאחוריו. בדצמבר 2008 הודיעה החברה הישראלית כי נבצר ממנה לעמוד בתשלום חובותיה למחזיקי האג"ח.

כשנקלעה דיירקט קפיטל לקשיים, דחו בני הזוג פרשקובסקי בנימוס את הצעת מחזיקי האג"ח כי יכניסו יד לכיסם הפרטי - שווי נכסיהם הוערך ב-2007 בכ-400 מיליון דולרים - והציעו במקום זאת את מניות החברה הקורסת בתמורה למחיקת החוב. מחזיקי האג"ח הגיבו בזעם. "אם הייתי רוצה אקוויטי הייתי קונה בבורסה מניות", אמר לפרשקובסקי אחד ממחזיקי האג"ח. נציגי הגופים המוסדיים הודיעו על כוונתם "לצלוב את פרשקובסקי", אך בסופו של יום הצעתו של פרשקובסקי התקבלה. השליטה בדיירקט קפיטל נמכרה ליורופורט, ומחזיקי האג"ח הלכו הביתה עם שאר מניות החברה.

בראשון לציון פרשקובסקי הוא לא סתם שם ארוך וקשה להגייה: מדובר במשפחה עם מוניטין שנבנה במשך דורות. הפרשקובסקים החלו את דרכם ככורמים והיו מבעלי כרמל מזרחי. במהלך השנים צברה המשפחה קרקעות ונכסי נדל"ן בהיקפים אדירים. חלק מנכסים אלה נמצאים כיום בבעלות חברת פרשקובסקי הבורסאית שבשליטת ארנון (אחיו של אריה), ובניו, שרון ויוסי פרשקובסקי. בניגוד לקרוביהם ההרפתקנים הקפידו בעלי פרשקובסקי להשקיע אך ורק בשוק הנדל"ן הישראלי. גם את הכסף שגייסו בשוק ההון גיבו הפרשקובסקים ה"ציונים" בביטחונות ראויים. אם קינן בלבם חשש שהשם פרשקובסקי ייפגע בעקבות גל הפרסומים השליליים, הוא התבדה עד מהרה. קצב מכירת הדירות בפרויקטים שבונה פרשקובסקי ברחבי הארץ לא נחלש, ואף התגבר. בתוך חצי שנה מקריסת דיירקט קפיטל זינקה מניית פרשקובסקי בבורסה ב-348%.

לקנות אג"ח מהבן של מריו לזניק?

ההודעה לבורסה שפרסמה בשבוע שעבר חברת פינדון, חברת יזמות המתמחה בשוק הנדל"ן הבריטי, הצליחה להפתיע לא מעט משקיעים. בזמן שחברות נדל"ן רבות מסוגה מודיעות על אי-יכולתן לעמוד בתשלום החוב ועל רצונן בהסדר נושים, הכריזה פינדון כי תקדים בכחודש וחצי את התשלום הראשון למחזיקי האג"ח, בסך 7.14 מיליון שקלים, כרבע מיתרת החוב הבלתי מסולקת של החברה. "המשקיעים אכלו הרבה מרור", הסביר בעל השליטה בחברה, אסף לזניק בן ה-32, "אז חשבנו שזה יעשה להם טוב". בינתיים המשיכו לאכול מרור המשקיעים בחברה שנייה בבעלותו של לזניק, אר.או פיוצ'ר, המתמחה בייזום נדל"ן ברומניה. לפי ההסדר שהציגה החברה ביוני, הוצע למחזיקי האג"ח מסדרה א' של החברה לקבל מחצית מחובם, ולמחזיקי האג"ח מסדרה ב' - שליש בלבד.

השם לזניק מוכר היטב לוותיקי שוק הנדל"ן. בשנות ה-80 וה-90 בנה מריו לזניק (62) פרויקטים למגורים, למסחר ולמשרדים כמעט בכל פינה בארץ. באמצע שנות ה-90 הבין לזניק שתחום קבלנות הביצוע אינו משתלם, וחיסל בהדרגה את אחזקותיו. ב-1994 מכר את חברת מרלז', שנקראה על-שמו, למרדכי יונה. לאחר מכן העביר בהדרגה את השליטה בחברת מריו לזניק בניין לידי משקיעים חיצוניים. בכך לא תמו צרותיו של לזניק. ב-1999 נגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, לאחר שהורשע בעבירה לפי חוק ניירות ערך (החברה שבבעלותו העבירה דיווח מטעה לרשות ניירות ערך). לזניק הממורמר עבר להתגורר ברומניה, והמשיך לנהל משם את עסקיו.

שבע שנים לאחר מכן, בנובמבר 2006, גייסה פינדון כ-40 מיליון שקלים בבורסה. אר.או פיוצ'ר גייסה כ-75 מיליון שקלים בשני גיוסים. הריבית בכל ההנפקות הגיעה ל-8% לשנה; מעניין לציין שלזניק הבן לא אימץ את מנהגו של האב לקרוא לחברותיו על שמו. בתשקיפים שהוגשו לבורסה לקראת הנפקת האג"ח, מריו לזניק עצמו לא נכלל ברשימת בעלי העניין בשתי החברות. אבל במארס האחרון הוא מונה לדירקטור באר.או פיוצ'ר במקום הבן אסף, והוצג כבעל זכות החתימה של מנכ"ל החברה. בהודעה לבורסה נאמר שבשלוש השנים האחרונות שימש לזניק האב בתפקיד יועץ לחברה.