פרופ' עדה יונת היא גיבורת השבוע בישראל, אין ספק בכלל. איזו גאווה, איזה כבוד. איזה חמודות היו התמונות שהציפו ביממה האחרונה את אמצעי התקשורת - כלת פרס נובל המאושרת עם כל הצוות שלה במכון ויצמן, אחרי שנודע להם על החלטת הוועדה השבדית.
הכי מצחיק, היה אחד ממאות הטוקבקים לידיעה על זכייתה, שבתמימות התעניין אם החרם של הישראלים על איקאה עדיין בתוקף. יה, רייט. כנראה שאף אחד עוד לא סיפר לטוקבקיסט המסכן שלישראלים יש אולי פתיל קצר, אבל יש להם זיכרון קצר עוד יותר.
חבל שאצל האחרים זה עובד קצת אחרת, היחס בין הפתיל לזיכרון. בעולם, ישראל כבר צרובה בזיכרון הקולקטיבי כמשהו שגם זכייה מכובדת בפרס נובל לא תזיז אותו, אפילו ליום אחד.
ב-CNN וב"ניו-יורק טיימס", לדוגמה, הידיעה על הזכייה של פרופ' יונת לא מופיעה אפילו בעמוד הבית. צריך לחפש אותה בעמודים הפנימיים, וגם אז - הכותרת מבשרת על 3 זוכים, ורק בגוף הטקסט מצויין כי אחת מהם היא ישראלית. ב"טיימס" יונת זכתה לקבל תמונה, אבל ב-CNN התמונה היחידה שמעטרת את הידיעה הצנועה היא של אחד האמריקנים שחולקים איתה את הפרס.
באתר ה-BBC צריך ממש לעבוד כדי למצוא את המידע: מי שמתעקש יצטרך לפשפש בעמוד המדע כדי לאתר את הידיעה, שאפילו לא זכתה להיות הראשית. הכותרת בכלל לא מזכירה את שמות הזוכים, על אחת כמה וכמה את ארצות המוצא שלהם. רק מי שמתמיד וקורא בדקדקנות את כל הטקסט, מגלה מתישהו לקראת הסוף כי פרופ' יונת - מה לעשות - היא ישראלית.
אתם כבר מבינים את הרעיון, נכון? פרס נובל מה פרס נובל, אבל הכותרות שישראל מככבת בהן ממשיכות להיות אלה שמדווחות על דו"ח גולדסטון ועל המאורעות בעזה. עם כל הכבוד לפריצות דרך מדעיות, אנחנו, כאמור, כבר צרובים בזיכרון הקולקטיבי בקונטקסט אחר לגמרי.
קשה להילחם בטבע העולם. אפילו אצלנו, האירועים הביטחוניים תמיד יעיבו על הדברים הטובים שנצליח לבנות במשך שנים של עמל סיזיפי. הבוקר (ה') קיבלה יונת את 15 דקות התהילה שלה בעמודים הראשיים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אבל רק ביום שלישי בבוקר "ידיעות אחרונות" שלנו נראה לגמרי אחרת: 8 עמודים פותחים שמתעסקים ב"התעוררות" הפלסטינית החדשה ובבלגן בהר הבית, ורק בעמוד 9 מתפנים לדון בסיכויים של הסופר עמוס עוז והפיזיקאי פרופ' יקיר אהרונוב לזכות בפרס נובל השנה.
כמה קל להרוס, לקלל, לשבור, להתפרע ולקבל כותרות, וכמה קשה להקדיש את כל החיים כדי להגיע לפריצת דרך מהפכנית בתחום שלך - וזה כדי שיתפנו לעסוק בך בעמוד 9, ועוד בעיתון אוהד.
לשאוף לשנות את העולם ואת הטבע האנושי זה קצת יומרני, אבל לא הגיע הזמן שלפחות נבין איך הדברים עובדים ונתחיל לקחת חלק במשחק הזה, שבו אנחנו מתנחמים פעם אחר פעם בהפסד טכני, שנובע מזה שבכלל לא שלחנו שחקנים למגרש?
אירופה הפכה ליבשת שבה האיזון הדמוגראפי משחק תפקיד חשוב באנטישמיות הגוברת. כל אירוע אלים כמו זה שהתרחש השבוע, נערם על ערימת ענק שכבר לא ניתן לראות איפה היא נגמרת. עוד כותרת שלילית לישראל, עוד הזדהות עם הפלסטינים, וזה לא ממש משנה מי התחיל, מי עשה מה או למה. השורה התחתונה היא זהה - עוד הסלמה של המצב שהופך לאיום גדול יותר על המדינה שלנו, מדי יום.
חוסר הטיפול השוטף של ישראל בקשר עם כלי התקשורת הזרים, מביא לזה שגם כשכבר יש סיפור שיכול לעבוד לטובתנו - אין לו שום תהודה. הוא פשוט לא מתקיים מחוץ לגבולות המדינה. אנחנו חוגגים ומתגאים, אבל חוץ מאיתנו, אף אחד לא ממש יודע מזה - לטוב ולרע. לא רק הזכייה בפרס נובל עברה מתחת לרדאר של התקשורת בזרה - גם גלעד שליט לא קיים בתודעה העולמית, וגורלו לא מטריד אף אחד שגר מחוץ לישראל.
כשחושבים על זה, יש פה אנומליה מטורפת. עזבו רגע את פרופ' יונת - הרי לא ייתכן שכמעט אף מילה לא מתפרסמת על גלעד שליט בתקשורת בחו"ל. הפרה בוטה כל-כך של זכויות אדם, ואף אחד אינו פוצה פה.
רק לפני פחות משבוע מדינה שלמה עצרה את נשימתה כשסוף סוף הגיע ממנו אות חיים, ולא היה אדם בארץ שלא צפה בקלטת כדי לראות מה שלומו של גלעד, הבן השבוי של כל הישראלים. אז איך זה ייתכן שאנחנו לא מצליחים לגרום לכלי התקשורת הזרים להתעניין בגורלו של החייל החטוף, שכבר יותר מ-3 שנים משמש כבובה במשחק האכזרי של החמאס, שדורש עבורו מאות ואלפי אסירים שמאיימים על ביטחון תושבי מדינת ישראל? משהו כאן פשוט לא הגיוני.
או שבעצם - משהו כאן דווקא הגיוני מאוד. זה מה שקורה כשמזניחים זירה משברית. כשאיש עסקים נתון במשבר, הוא מיד מבין שהוא צריך למצוא יועץ תקשורת טוב שיתחיל לדאוג לאינטרסים שלו, ולקול שלו להישמע בין כל הקולות האחרים. במשבר תקשורתי - קודם כל מטפלים.
אז מתי נבין שזה המשבר התקשורתי הכי חמור של כולנו? יותר מבעיות פירעון אג"ח קונצרניות, יותר מתחקיר כוליפורמים ב"כלבוטק" ויותר ממוצר מזון שהתקלקל וצריך למשוך מהמדפים.
אין לנו הרבה ברירות. הצורך להתייחס לידיעות הביטחוניות שעפות במטחים מהאזור הזה מדי יום לא יתאדה מעצמו. אם ישתנה במשהו - זה רק בכך שהוא יחריף.
נכון שבשיחות הסלון שאנחנו מנהלים בינינו לבין עצמנו, אנחנו יכולים תמיד להתגאות בכך שיש לנו סופרים מצוינים ומדענים מבריקים שמקבלים פרס נובל. אבל כמדינה? הפרס היחיד שבו אנו יכולים להתנחם הוא על מפעל חיים של ניהול הסברתי כושל והרסני.