הנה שיחה אמיתית שהייתי עד לה במקום אחד בדרום תל אביב:
"נגד מי אנחנו בשבת?" שואל אחד.
"אין כדורגל בשבת, יש נבחרת".
"אה נכון, יש את אלו מלטביה".
"לא לטביה, מולטובה".
"כוסססומו הנבחרת, עד שנהייתה ליגה. תגיד, יש עוד מצב שהם עולים?"
"למונדיאל? איזה עולים, אלה עולים כל שנה בעיתון".
אני מודה שלדעתי נוטים לעיתים להפריז בחשיבותו של "קול העם" ולייחס לו איזו חוכמת רחוב שעולה על זו של מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות, אלא שהפעם סיכמה השיחה הפשוטה הזאת, על חופן גרגרי "אראבס" חמים וכוס בירה, את כל מה שאפשר לומר על נבחרת ישראל בעידן דרור קשטן.
בשבת הקרובה תסיים הנבחרת את משחקי הבית שלה לקמפיין הנוכחי. נכון לכתיבת שורות אלה, נמכרו להתמודדות, כשישראל באופן תיאורטי בתמונת העלייה, משהו כמו 2,000 כרטיסים. אם הם רוצים יותר, אפשר לשכלל את השיטה של הענקת כרטיסים בחינם לתלמידים וחיילים, ולחייב אותם לבוא למשחק כחלק מזכאותם לבגרות או בפקודה. אלא שגם כאן מתגנב ללב החשש שמא תקום תנועת סרבנות שכזאת, שלעומתה "יש גבול" המיתולוגית תראה קטנה.
יחסי הקהל עם הנבחרת ידעו במשך השנים עליות ומורדות: אני זוכר גילויים של אכזבה מצד הקהל אחרי ההפסד לאוסטרליה במוקדמות מונדיאל 86' (יסלח לי גדי מכנס, אבל ההופעה האומללה שלו באותו משחק היא כל מה שאני זוכר מהקריירה של "אח של עודד"), אני זוכר דמעות, אחרי התיקו אפס מול קולומביה (אוי רוני, רוני), מירמור ב- 4-0 נגד צרפת של קאנטונה, קללות לרפי כהן אחרי ה- 2-1 מול ספרד, ושריקות בוז אחרי המשחק מול דנמרק. אבל מעולם לא כזאת אדישות: אפילו קהל שמקלל ושורק בוז כבר עדיף על המצב היום. נבחרת ישראל, כך נדמה, כבר לא מעניינת אף אחד.
פתאום כולם "פצועים"
מפתה להשליך כאן על מצבו של הכדורגל הישראלי בכללותו, זה שאפילו משחקי הצמרת שלו לא חוצים את רף ה-10% רייטינג, ולקבוע שהימים שבהם עיצב הכדורגל את הרגלי הפנאי של הישראלי הממוצע (עזבו את הקהל במגרשים: זוכרים את הימים שכל טרנזיסטור - מזה של הדייג על המזח באילת ועד זה של החייל בגבול הצפון, שידר את "שירים ושערים"?) חלפו לבלי שוב. אבל גם אם נמשיך להלך רק במסדרון הצר של הנבחרת, הרי שהתמונה שמתקבלת היא עגומה דיה.
חלק מזה שייך אולי למגמה עולמית: הגלובליזציה של הכדורגל, ובמיוחד הקונטיננטליזציה של הכדורגל האירופי, החלישה את מעמדו של המונדיאל כהזדמנות היחידה לראות כוכבים מכל העולם וסגנונות שונים של כדורגל. תנו בדמיונכם לברצלונה, יונייטד, ריאל מדריד וליברפול להתמודד מול נבחרות ברזיל, ארגנטינה, גרמניה וצרפת - ותראו עד כמה המועדונים שמנוהלים באופן הישגי, גדולים על הנבחרות שמנוהלות בידי עסקנים.
במישור האישי פגיעתה של הגלובליזציה היא גדולה אף יותר: רק בשבוע האחרון האשים גורם בנבחרת את השחקנים "הפצועים" שמוותרים לעצמם בקלות רבה מדי על ההשתתפות במשחק. מעבר לעובדה הבעייתית ש"גורם בנבחרת" לא מסוגל להתייצב בפניו ובקולו מול התקשורת כדי לומר את הדברים קבל עם ועדה, הרי שאותו "גורם" נגע כאן בנקודה נכונה: פעם היה כדורגלן צריך לחבר כמה הופעות הירואיות במדים הלאומיים כדי למשוך את תשומת ליבם של הסקאוטים ברחבי העולם. היום הם כבר ימצאו אותו - אם לא בגיל נוער (ע"ע גיא אסולין ובן סהר), אזי במקרה שקבוצתו תעפיל לליגת האלופות.
אלא שההתמקדות במשתנים הסביבתיים עלולה להסיר את האחריות מכתפי האשמים האמיתיים: דרור קשטן ומשה סיני, שבכדורגל פחדני ומטופש, גרמו לנבחרת הזאת להיעלם מלבבות האוהדים, עוד הרבה לפני שאיבדה את סיכוייה לעלות. השחקן הישראלי בכללותו, הוכיח שוב שהוא נחות פיזית ומנטאלית לעומת עמיתו האירופי (אפילו כשמדובר באותו שחקן ממש! קחו את יוסי בניון החלש, הנוטה להיפצע, הלא מעורב והנרגן של הנבחרת, לעומת בניון הנפלא של ליברפול). ומעל כולם, בתפקיד המנהל בתמונת המחזור של הכישלון שנקרא "מוקדמות מונדיאל 2010", אבי לוזון, היו"ר שהבטיח עלייה, ושכראוי לפוליטיקאי משופשף, דאג לפוטו-אופרטיוניטי עם פלאטיני, רגע לפני שיירד המסך על קמפיין המוקדמות.