"קראתי באחרונה סקר של המכון לדמוקרטיה שעל-פיו 57% מהציבור מביעים אמון בביהמ"ש העליון, ו-52% במערכת בתיהמ"ש בכללותה.
"זה אומר שאחד מכל שני ישראלים, בערך, לא מאמין במערכת בתיהמ"ש. בשנת 2004, באותו סקר, הייתה רמת האמון קרובה ל-80%. כלומר, המצב היום בעייתי.
"אני חושב שזה לא בגלל שהציבור בישראל איננו מאמין שבסופו של דבר מערכת בתיהמ"ש מעניקה לו צדק, אלא שהדרך לצדק הזה מייגעת באופן שלפעמים צדק שצריך להיעשות ולהיראות מיד - לא נעשה, ואם הוא נעשה בחלוף תקופה ארוכה מאוד - אז בעיניי הציבור הוא כבר לא צדק".
עו"ד עופר צור, מהליטיגטורים הבולטים בארץ, מסתכל היום על המערכת שמהווה עבורו בית שני - בתי המשפט - וסופק כפיים בצער. חבל לו שאמון הציבור במערכת הולך ומידרדר, שהקולגות שלו לא ממש שומרים על כבודו של ביהמ"ש, ושרבים מהתיקים של לקוחותיו ממתינים שנים רבות כדי להישמע ועוד הרבה יותר מזה עד לפסק-הדין בהם. אחרי 17 שנה שבהן התייצב כמעט מדי יום בבתיהמ"ש, צור מתגעגע לימים שבהם לשופטים היה יותר זמן - "מצרך חשוב והכרחי עבור כל שופט" - וקצת פחות תיקים.
את העומס בבתיהמ"ש צור מרגיש יום-יום. "בתיהמ"ש פקוקים", הוא אומר ומסביר איך הדבר משפיע על תחושות לקוחותיו: "כשמגיעים אליי לקוחות, לאחר שאני מראיין אותם ושואל אותם איפה הדברים עומדים מבחינתם, מה חשוב להם, איפה הזכויות שלהם קופדו, והיכן הם רוצים שייעשה עבורם צדק, הם מיד שואלים 'כמה זמן ייקח להוציא את הצדק לאור'. כשאני מסביר להם שמשפט יכול להתארך בין שנה לשלוש עד חמש שנים, ושהיו משפטים שהתארכו גם יותר מ-10 שנים, פניהם מתכרכמות. וזה ברור. בעיניי לקוחות גם אם זכו במשפט בסופו של דבר, צדק מאוחר איננו צדק. אדם מגיע לעו"ד לאחר שכלו כל הקיצים מבחינתו; ופתאום הוא מגלה שהוא רק בתחילת הדרך, וצריך אורך נשימה גדול מאוד. זה לא קל".
מצב בלתי נסבל
את שלב קביעת המועדים להוכחות בביהמ"ש, הוא הכי פחות אוהב. "זה השלב שבו פותח השופט את יומנו, ולבו של עוה"ד מאיץ את הקצב כשהוא רואה שהשופט פותח את היומן מהסוף. דיוני הוכחות נקבעים היום בין חצי שנה לשנה לאחר סיומו של קדם-המשפט, וקשה להסביר ללקוח, שמבחינתו המשפט שלו הוא עולם ומלואו, למה המשפט שלו לא מתקדם לגמר כמה שיותר מהר".
*מצד שני, יש עו"ד שמעדיפים שהמשפט יידחה ככל שניתן.
"אי-אפשר להתעלם מכך שיש עו"ד שחלק מהאסטרטגיה של ניהול התיק עבור הלקוח היא לדחות את הקץ. אנחנו לא אוהבים אסטרטגיה מהסוג הזה ולא משתמשים בה. אבל אני לא חושב שעו"ד הם אלה שגורמים לסחבת בתיקים. אם שופט היה פחות עמוס, באופן שהוא יכול היה לשמוע תיקים במועדים מוקדמים יותר, אזי אני מניח שניסיונות של עו"ד לא להגיע לכלל דיון, אם זה משרת את האינטרסים של הלקוח שלהם, לא היו מצליחים".
*המינויים האחרונים של שופטים לערכאות השונות יעזרו לדעתך?
"זה לא מספיק. צריכים לייצר תקנים נוספים של שופטים ולהרחיב את בתיהמ"ש, גם כדי שיהיו תנאים פיזיים נוחים יותר לשיפוט, וחובה שזה יקרה מהר, כי המצב פשוט בלתי נסבל".
עסקאות פיננסיות מורכבות
צור מטפל מדי שנה בתיקים בהיקף של מיליארדי שקלים, בעיקר בתחום הכלכלי - שוק ההון, ני"ע וסכסוכים עסקיים. השנה טיפל, ועודנו מטפל, בהליכים בסך של יותר מ-2 מיליארד שקל. בין היתר, הוא מייצג, יחד עם עו"ד פיני רובין, את חברת הפניקס בהגנתה נגד תביעת הצמד בירם-דויטש, בהיקף של 815 מיליון שקל; ייצג את קבוצת אלרוב (אקירוב) בבקשתה לביטול פסק בורר שניתן לטובת הילטון העולמית, בסך כ-100 מיליון שקל; וכן, את שמיל ובר, הבעלים והיו"ר לשעבר של הבנק למסחר, בתביעת מפרק הבנק נגדו ונגד אחרים בהיקף של כ-270 מיליון שקל.
כמי שמציג בבתיהמ"ש את התיקים הכלכליים המורכבים ביותר כדרך קבע, הוא נמנה עם התומכים הנלהבים ביוזמה של ראש רשות ני"ע, פרופ' זהר גושן, להקמת בימ"ש כלכלי, שידון בדיני חברות וני"ע.
*יש מי שטוען שאין צורך בכך, וכפי שאין בימ"ש מתמחה לנזיקין, לפלילים או למסים, אין סיבה להקים בימ"ש מתמחה לדיני חברות.
"התפישה הזו שגויה בעיניי. כשם שעולמות המשפטים ועריכת-הדין, הולכים להתמחויות, יהיה טוב מאוד אם יהיו גם שופטים עם התמחויות. אם לפני 40-30 שנה היית נכנסת למשרד עו"ד ואותו עו"ד היה גם ליטיגטור, גם נסח חוזים, גם עורך תשקיפים וגם עוסק בכל וכול, היום המצב שונה. אלה עו"ד מדור הנפילים. ראש וראשון להם הוא עו"ד פנחס רובין, יו"ר המשרד שלנו. גם יגאל ארנון ואמנון גולדנברג המנוח היו ביניהם, ועדיין יש לנו את גד נשיץ ורמי כספי, מהגדולים ומהבכירים שידעה ויודעת המדינה.
"אך היום זה כבר לא קיים. העולם נהיה הרבה יותר מורכב. לפני 30-20 שנה חוזה מסחרי גדול החזיק שמונה עמודים, 10 עמודים, 15 עמודים. היום החוזים המסחריים מחזיקים לפעמים מאות עמודים. למה? כי העסקאות הפיננסיות הפכו להיות מורכבות פי כמה וכמה. המטרייה שאתה צריך ללמוד בעניין מסוים, נהייתה הרבה יותר מורכבת, והידע שאתה צריך לצבור בכל תחום הוא עצום.
"האפשרות להיות בעל השכלה מקיפה של כל התחומים האלה, כמומחה שיושב על דוכן ושופט בעניינים האלה, כמעט לא קיימת. בסופו של דבר, המציאות מלמדת שכן יש התמחויות בבתיהמ"ש. בביהמ"ש המחוזי בת"א יש שופטים שהם מיועדים לתיקי מס. תיקים של פירוקים ותיקים של חברות ושיקום מנותבים לידי שתי שופטות בביהמ"ש המחוזי בת"א, שזו מומחיותן, גם אם לא יקראו להן 'מחלקת פירוקים ושיקום' וכו'.
"אז צריך לקרוא לילד בשמו, ואז כבר יהיה יותר קל. כמו שעו"ד עוברים יותר ויותר לניהול משרדים כמחלקות ספציפיות שמתמחות בתחום, כך גם בתיהמ"ש צריכים לעבור לניהול כזה. אם אי-אפשר לצפות שרופא משפחה יוכל לבצע ניתוחי מוח, אז מדוע יש ציפייה ששופט או עו"ד, שבא מתחום של חוזים מסחריים רגילים, יבין בתחום של נזיקין או להיפך?".
*רבים עושים את ההקבלה הזו בין משפטנים לרופאים. למה?
"אמר לי פעם עו"ד במשרד גדול מאוד בארה"ב, שההבדל בין עו"ד לרופא, זה שעו"ד לא קובר את הטעויות שלו. אלה שני מקצועות עם הרבה אחריות בידיים, להבדיל אלף הבדלות כמובן".
"עורכי-דין צועקים ומהלכים אימים על הצד השני. ערכיהם מידרדרים"
במהלך השיחה עם "גלובס" מדבר צור בשקט, בלחש כמעט, עד שקשה לזהות את הליטיגטור הנחוש שמייצג בלהט את לקוחותיו בביהמ"ש. "לא צריך לדבר בקול רם, לצעוק ולהתלהם כדי להציג עמדה", הוא אומר וטוען שגם בבתיהמ"ש אינו נוהג להרים את קולו יתר על המידה.
לצערו, לא כל עוה"ד המופיעים בבתיהמ"ש חושבים כמוהו. "אנחנו רואים היום התנהגויות לא ראויות בבתיהמ"ש, הן מבחינת הבוטות שבניהול הדיון והן מבחינת היחסים בין עו"ד לחברו במהלך הדיון, במסדרונות ביהמ"ש או בהתכתבויות בין הצדדים. עו"ד צועקים ומהלכים אימים על הצד השני. לדעתי, הם מפגינים חולשה רבה בהתנהלות הזאת שמכוונת לרפות את ידיו של הצד השני מלעמוד על זכויותיו".
הסיטואציות האלה, כך צור, מסתבכות עוד יותר כשגם השופטים נגררים אל תוך הקלחת. "התנהגויות לא-נאותות מצדם של עו"ד גוררות התנהגויות לא-רצויות בתגובה מצד שופטים מסוימים, ולעתים הופך ביהמ"ש לזירת התגוששות. זה מצב שאיננו ראוי ומעקר את היכולת של עוה"ד והשופטים להיות ענייניים, מדויקים ומקצועיים ולהגיע לתוצאה מיטבית".
בניגוד לטרנד האופנתי להאשים את פתיחת הדלתות והצפת מקצוע עריכת-הדין בפיחות ברמתם ובמעמדם של עוה"ד, צור חושב שזו בעיה כלל-חברתית. "אומרים שהסיבה המרכזית לפיחות במעמדו של המקצוע הוא ריבוי עוה"ד. אני לא תולה את כל האשם בכך, אלא בעיקר בחינוך לא ראוי של עו"ד במקומות שבהם הם גדלים. אינני מדבר רק על היכן המקום שבו למדו והמשרדים שבהם התמחו, אלא בכלל - כחלק מתרבותו של העם, כך תרבותם של עוה"ד".
לדבריו, התופעות שרואים בבתיהמ"ש מעידות על היעדר נימוס וחינוך בסיסיים. "לפעמים כשממתינים בבית המשפט לדיון, רואים עו"ד בלבוש לא-הולם, שאינו מכבד לא אותם, לא את הצד שמופיע מולם ולא את ביהמ"ש; או עו"ד שמטפסים בין השורות של הכיסאות בביהמ"ש בשעת דיון, במקום לעבור באופן מכובד במעברים. איני מבין מדוע הם עושים זאת. הרי ביהמ"ש עלול להיות עסוק במראהו המרושל או בהתנהלותו הלא מכובדת של אותו עו"ד ולא בטיעונו. זה מסיט את תשומת הלב של ביהמ"ש לעניינים שאינם מן העניין".
במקרה הזה כולם מפסידים, ובעיקר הלקוחות. "ברור, שאם דיון הופך להיות אמוציונלי, כל הצדדים ניזוקים. דברי עו"ד בנחת נשמעים. כשעו"ד מתלהם בביהמ"ש, גם אם הוא חושב שהלקוח שלו מעריך את התוקפנות שהוא מגלה, את ההתלהמות ואת הרמת הקול על השופט ועל הצד השני - חד-משמעית התנהגות כזאת רק מזיקה. כשעו"ד מציג את עניינו של הלקוח ללא אמוציות שדבוקות בו אז, השופט מבין את העניין, כרוי אוזן לשמוע את הדברים בדרך נינוחה, וכשעו"ד מתלהם זה יוצר געש ורעש ומסך ערפל על הדיון עצמו, שהופך להיות מאוד לא ענייני".
*מה ניתן לעשות?
"רק לחנך. זה עניין של חינוך. כפי שערכי החברה מתדרדרים, כך גם ערכיהם של עוה"ד. עו"ד הם מראה לחברה בכללותה, למרות שמצפים מהם להרבה יותר. אם החינוך יתחיל בגן הילדים, בבית-הספר היסודי עבור לחטיבה ולתיכון, מצבנו החברתי ישתפר ומצב המקצוע ישתפר. אדם לאדם לא חייב להיות זאב. אדם לאדם אדם".