הנה גילוי לא מאוד מרעיש: כדורגל נבחרות הוא כדורגל עלוב. בטח ביחס למה שאנחנו רגילים לראות בסופי השבוע בליגות הגדולות של אירופה. אז אם גם אתם הרגשתם בשבוע האחרון באזז שלילי באוויר בעקבות פגרת הנבחרות ששוב נחתה ועצרה את הליגות, ועוד בפעם השנייה בתוך חודשיים, אז אתם לא לבד בעניין הזה. והתחושות שלכם מוצדקות לגמרי.
תסתכלו למשל על נבחרת איטליה שזכתה במונדיאל 2006, ולא הביאה שום בשורה חדשה מלבד בונקר מפואר לכל אורך הדרך. תסתכלו על ברזיל האפורה של 2002, שבקושי הצליחה לעבור בשלבי הנוק-אאוט ביפן ודרום קוריאה נבחרות בסדר הגודל של בלגיה וטורקיה בדרך לזכייה. בכלל, תנסו להיזכר במשחק גדול במיוחד שראיתם במונדיאלים האחרונים. שום דבר לא עולה לראש. עכשיו תנסו להיזכר כמה משחקי ליגת אלופות מפוארים ראיתם.
"לא מופרך להניח שברצלונה וריאל מדריד היו מתגברות בקלות על כל אחת משתיים-שלוש אלופות העולם האחרונות", אומר גבריאל מארקוטי, פרשן הכדורגל העולמי של "הטיימס". "בעשור האחרון נוצר פער גדול בין רמת הכדורגל של מועדוני העילית של אירופה, לבין נבחרות העילית העולמיות, וזה מתבטא באיכות הסופית של המוצר הסופי שהצופים מקבלים".
מה גרם לירידה הגדולה הזאת במעמד של כדורגל הנבחרות? את התשובה אפשר לחלק לכמה סיבות.
1. חוק בוסמן: החוק שעבר ב-1995 שינה את כללי המשחק של הכדורגל באירופה. בין-לילה יכלו קבוצות להתחיל להחתים שחקנים ללא דמי העברה ברגע שאלו סיימו את חוזיהם, ונולד המושג "העברה חופשית". כתוצאה מכך, ועל מנת להתיישר עם חוק חופש התנועה של האיחוד האירופי, ביטלה אופ"א את המגבלה על מכסת הזרים שהיתה נהוגה עד אז בליגות. כלומר, שחקן עם דרכון אירופי יכול לשחק בכל קבוצה באירופה ולא להיחשב כזר.
כשפוטנציאל בחירת השחקנים של מאמן מתרחב באופן כל כך משמעותי בין-לילה, מאמן עם עין טובה יכול להגדיל את האפשרויות שלו לחזק את הקבוצה שלו בכמה רמות. לאט לאט קבוצות התחילו להסתמך יותר ויותר על ליגיוני זרים, וראו כי טוב. יש כמה קבוצות ששכללו את השיטה הזאת לאומנות, בעיקר באנגליה. ב-2006, ארסן ונגר רשם בסגל למשחק גמר הצ'מפיונס ליג מול ברצלונה 16 שחקנים זרים, ו-2 אנגלים בלבד.
אז בעצם העניין הוא כזה: זה לא שהנבחרות נחלשו. זה פשוט הקבוצות שהפכו להרבה יותר חזקות בזכות הגדלת מאגר השחקנים הפוטנציאלי שלהן. בעוד מאמן יכול לבחור לנבחרת שלו שחקנים מתוך מאגר שכולל, במקרה הטוב, 30-40 שחקנים, ונגר יכול לבחור מתוך מאגר אינסופי.
2. סקאוטינג: פעם המונדיאל גם היה המקום שבו התגלו הכוכבים הגדולים של הכדורגל העולמי. פלה, מראדונה, בקנבאואר, קרויף. היום הכוכבים מתגלים בגילאי חטיבת ביניים, כמו מסי שהגיע לבארסה כשהוא בן 14, והתחיל לככב במועדון עוד לפני שרשם הופעה בינלאומית אחת.
הקבוצות הגדולות מחזיקות מערכי סקאוטינג שמוצאים כל ילד על הגלובוס שמסוגל לבעוט בשתי רגליים ולעשות דריבל כמו שצריך. מנצ'סטר יונייטד מעסיקה 25 סקאוטרים במשרה מלאה, ועוד 84 במשרה חלקית.
ואם מחלקת הסקאוטינג לא עושה את העבודה שלה, אז פנקסי הצ'קים של בעלי הבית עושים זה. כשפריז סן-ז'רמן רכשה את רונאלדיניו בשנת 2001 עבור 5.1 מיליון אירו, הוא היה עם 0 הופעות במדי ברזיל במונדיאל כלשהו (וגם לא בקופה אמריקה).
אם פלה היה משחק כדורגל בימינו, הוא לא היה מבלה 18 שנה בסנטוס מהליגה הברזילאית. כנראה שכבר בגיל 16 הוא היה חושף את היכולות שלו במיינסטרים של הכדורגל האירופי.
3. גלובליזציה: לאורך כל המאה ה-20, המונדיאל היה הבמה הבלעדית לחידושים טקטיים ושינויים בסגנונות המשחק. ה-WW של נבחרת הונגריה, הקטאנצ'ו האיטלקי, ה - 4-3-3 של ברזיל, הכדורים הארוכים של אנגליה, הטוטאל פוטבול של הולנד, הליברו של גרמניה. היום לא תגלו בשורות כאלו במונדיאל, אלא בליגות. אפילו הטיקי-טאקה שאומץ על-ידי נבחרת ספרד ביורו האחרון, הוא בעצם פיתוח שנולד בברצלונה של רייקארד, ושוכלל בתקופת גווארדיולה.
הסיבה העיקרית לכך היא הגלובליזציה. מאמני ילדים במלזיה יכלו לראות בשידור חי, בזכות העובדה שהסרייה A וליגת האלופות משודרות בכל העולם, איך קרלו אנצ'לוטי משכלל לכדי אומנות את טקטיקת "עץ חג המולד", או 4-3-2-1, שהביאה למילאן זכיות בצ'מפיונס ליג ב-2003 ו-2007.
עד אמצע שנות ה-80', הרבה לפני שהטלוויזיה והכדורגל הפכו לחברים הכי טובים, ברוב המדינות בעולם שידרו בעיקר ליגות מקומיות. משחקים מלאים מחו"ל שודרו לעיתים נדירות. מונדיאלים, לעומת זאת, החלו להיות משודרים באינטנסיביות במדינות מפותחות כבר בתחילת שנות ה-60'.
קצב העברת המידע המודרני גורם לשינויים בסגנון המשחק להתרחש בטווחים של חודשים ספורים, ולא של ארבע שנים - הזמן בין מונדיאל למונדיאל.
4. פטריוטיות: פעם שחקנים הרוויחו גרושים בכדורגל ועסקו בעבודות צדדיות על מנת להתפרנס. במצב כזה, משחק בנבחרת הפך לגאווה גדולה. היום הכדורגל הוא מקצועני ושחקנים הם מיליונרים. הם נאמנים בעיקר למי שמשלם להם ולמי שקונה כרטיסים למשחקים שלהם על בסיס שבועי. הנבחרת הלאומית, תשאלו את יניב קטן, היא מעמסה שלא מכניסה לך כסף. אפילו משחק בין ארגנטינה לברזיל, קרואטיה וסרביה, ארה"ב ואיראן וכו' לא יכול להשתוות כיום ברמת העוצמות שלו לדרבים של גלזגו, אתונה ואיסטנבול.
5. מגזר פרטי מול מגזר ציבורי: הליגה האנגלית היא הליגה המכניסה בעולם (1.93 מיליארד ליש"ט בעונת 2007/08). היא משקיעה הכי הרבה כסף במשכורות של שחקנים (1.51 מיליארד ליש"ט באותה עונה). הכסף הזה מביא את הפרמיירליג להישגים: בכל אחת משלוש העונות האחרונות הגיעו שלוש קבוצות אנגליות לחצי גמר הצ'מפיונס ליג.
הליגה האנגלית בעצם מצליחה בגלל שהיא מנוהלת על-ידי אנשי עסקים פרטיים. היא ליגה פרטית. כדורגל של נבחרות, לעומת זאת, הוא עסק שמתנהל על-ידי התאחדויות, שלרוב ממומנות על-ידי ממשלות. כמו בכל המדינות הקפטיליסטיות המודרניות, ההפרטה היא ברוב המקרים הפיתרון לשפר את מצב התאגיד/חברה. הקבוצות, כמו המגזר הפרטי, מצליחות הרבה יותר מהנבחרות המשתייכות למגזר הציבורי. הקבוצות מתאמנות לרוב במגרשים טובים יותר, מאומנות על-ידי אנשי מקצוע טובים יותר ובהרבה מקרים משתכנות במלונות טובים יותר. בגלל שהכיסים הפרטיים עמוקים יותר.
אם לא תניף, לא תיכנס להיסטוריה
אבל אם יש משהו שבכל זאת ימשיך להאדיר את המונדיאל, זה המעמד המיתי לו הוא זוכה, ללא כל קשר לרמת הכדורגל שמוצגת בו. מבחינת אנשי הכדורגל, אתה לא יכול באמת להיכנס להיסטוריה אם לא זכית במונדיאל. כריסטיאנו רונאלדו וליונל מסי הם השחקנים הכי טובים בעולם היום, אבל כל עוד הם לא יניפו את הגביע החשוב ביותר, אף אחד לא יזכיר אותם באותה נשימה עם מראדונה, פלה, ואפילו זידאן.
שחקנים גדולים שזוכים במונדיאל הופכים אוטומטית לשחקנים הגדולים בהיסטוריה. שחקנים גדולים שלא זוכים במונדיאל נשארים על תקן השחקנים הכי גדולים של תקופתם.