בדיוק בשבוע שבו החליט שר הביטחון, אהוד ברק, להודיע על מכירת הדירה במגדלי אקירוב שנתפסה כסמל הנהנתנות, באה לו המכה הזו. סוף-סוף הוא החליט להסיר את הגיבנת - וצמחה לה אחת חדשה במקומה. מהיום, תמיד תהיה לו פריז, כמו שאמר האמפרי בוגרט לאינגריד ברגמן בסוף הסרט "קזבלנקה".
גם אחרי שימכור את הדירה באקירוב, תישאר פריז כסמל לאטימות של אדם שלא מבין את קוד ההתנהגות הנדרש ממנהיג תנועת העבודה הסוציאליסטית, יורשו של דוד בן-גוריון שעבר לגור בצריף בשדה-בוקר.
אבל אם האיש הזה, הכל-כך מבריק, סבור כי בעיצומו של משבר כלכלי גדול המעשה שעשה הוא ראוי - כנראה שזה קשור לנורמות השלטון בישראל.
פרשיות שחיתות ובזבוז מעולם לא הפריעו פה לאף אחד. ראש הממשלה הכי פופולרי שהיה כאן, אריק שרון, ניצל בעור שיניו מפרשיות שחיתות שאולי לא נמצאו בהן עבירות פליליות, אבל הן בוודאי היו על גבול המוסריות. גם אהוד אולמרט, אם להודות על האמת, הלך הביתה בעקבות הכישלון במלחמת לבנון השנייה. פרשיות השחיתות היו רק התירוץ. לו מלחמת לבנון השנייה היתה מוצלחת, שום טלנסקי לא היה מזיז את אולמרט מהבית ברחוב בלפור.
ציפי לבני הלכה על קמפיין הניקיון האישי, וזה הביא אותה למקום טוב על ספסלי האופוזיציה. פרשיות שחיתות, אפילו חמורות כמו של אברהם הירשזון או של שלמה בניזרי, נתפסות אצלנו כרע הכרחי של הפוליטיקה. כמה פעמים שמעתם את המשפט "כל הפוליטיקאים מושחתים"?. כמה מכם, עם יד על הלב, החליטו למי להצביע בבחירות האחרונות לפי הנהנתנות או לפי הצניעות האישית של המועמד?
פרשיות של בזבוז כספים אולי יקבלו כותרות ראשיות בעיתונים, אבל כל עוד הן נתקלות בציבור מנומנם - הן לא יקבעו מי ישלוט כאן. מבקר המדינה נובח, ושיירת הפוליטיקאים החוגגים עוברת.
במצב נורמלי היה מצבור הפרשיות האחרונות (הנסיעות של דליה איציק, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, רשימה חלקית) משחק לידיה של לבני, אבל במצב שבו דו"ח גולדסטון והאיום האיראני עומדים בראש סדר היום - מי שם לב לזה.
אפשר להניח כי בסקרי דעת הקהל ימשיך ברק להיות המועמד הפופולרי ביותר לתפקיד שר הביטחון. סוויטות באלפי דולרים או דירה במגדלי אקירוב תמיד יהיו חשובים פחות בישראל מהתפיסה שצריך רמטכ"ל לשעבר ליד השולחן שבו מחליטים אם ומתי להפציץ את איראן. ברק אולי יקבל כמה כותרות שליליות, אבל מי יזכור את זה עד השבוע הבא.