לפני קרוב ל-3 שנים סקרנו כאן ("
איך שגלגל מסתובב" - "גלובס" 18-19.2.07) את החלטתו של
בית המשפט העליון בדבר צירופה של האגודה לזכויות החולה להליך ערעור שהתנהל בין מרב לוין, מי שבשנות ה-90 היתה ידועה כ"נערת גלגל המזל", לבין העיתון "
ידיעות אחרונות". הצירוף נועד על מנת שהאגודה תסייע בידי בית המשפט למצוא את האיזון הראוי בין זכותה של לוין לפרטיות לבין זכותו של העיתון לנהל את הגנתו בפני תביעת
לשון הרע שהיא הגישה נגדו. עתה הגיע ההליך בפני העליון לסיומו.
בפסק הדין בחן בית המשפט העליון אם יש מקום לשינוי ההלכה הנוגעת לפרשנות הראויה של הליכי הגילוי בתביעות אזרחיות. מסקנתו היתה שלילית. לצד מסקנה זו כלולה בפסק הדין קביעה עקרונית, שלפיה מי שהחליט להגיש תביעה נגד רעהו - לא יוכל להימנע מחשיפת מסמכים ופרטים אישיים רלוונטיים בטענה שיהיה בכך כדי לפגוע בזכותו לפרטיות. 3 פעמים במהלך פסק הדין קבע השופט סלים ג'ובראן, כי ככל שלוין אינה מעוניינת לפגוע בפרטיותה - פתוחה בפניה הדרך למשוך את תביעתה נגד העיתון.
לאחר שפרצה לחיינו בסערה עלמה יפהפיה, בעלת חיוך צחור, מרב לוין שמה, שסייעה למנחה ארז טל בניהול שעשועון הטלוויזיה "גלגל המזל", היא שבה וצנחה אל תהומות האלמוניות. והנה, בשנת 1997 הפציע שמה לרגע בכותרות רעשניות של העיתון "ידיעות אחרונות" ושל מספר מקומונים. אלה סיפרו על כך שלוין נמצאה על-ידי משטרת ישראל כשהיא משוטטת בסביבות צומת רעננה "במצב של ערפול חושים". עוד סופר שם כי השוטרים התקשו לתקשר עם לוין, כי עלה בידיהם להזעיק את הוריה רק בזכות מספר טלפון שנמצא בכיס חולצתה, וכי התנהגותה הצביעה על חוסר קשר למציאות.
לאחר מכן לוין שוב "נעלמה". רק כעבור כ-7 שנים, יומיים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, היא הגישה תביעת לשון הרע בסך מיליון שקל בגין הפרסומים האלה, שלטענתה הציגו אותה כ"מטורפת וסהרורית".
בתביעה היא גם סיפרה כי באותה התקופה היא היתה שרויה במצב רוח ירוד ודיכאוני, וכי למחרת האירוע היא אושפזה בבית-החולים לשם קבלת טיפול. פרקליט "ידיעות אחרונות", עוה"ד תמיר גליק, אשר תביעות שכאלה הנן לחם-חוקו, ביקש כי בית המשפט יחייב את לוין לחתום על כתב ויתור על סודיות רפואית ולהמציא לידיו את כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים בנוגע למצבה הנפשי והבריאותי. הוא טען כי מסמכים אלה יכולים לסייע בחשיפת האמת אודות מצבה הנפשי והבריאותי של לוין, שהיה במרכז הפרסומים.
השופט קובי ורדי נענה לבקשת העיתון. לוין ערערה על ההחלטה. שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שרה דותן, קיבלה את הערעור באופן חלקי. לאחר שביקרה את הפרקטיקה, שלפיה עיתון שפרסם כתבה לגביה נטען כי אינה אמת מנצל את הליכי הגילוי לאיסוף ראיות להוכחת האמור בכתבה, תוך חיטוט בחייו הפרטיים של התובע - היא הורתה על לוין לחשוף רק את המידע והמסמכים הרפואיים הנוגעים לבדיקות שלוין עברה באותו היום וכן "יום-יומיים" לאחר האירוע. היא ביטלה את ההחלטה שחייבה אותה לחשוף את עברה הרפואי.
קלפים פתוחים
שני הצדדים לא היו שבעי-רצון מתוצאת הערעור, והגישו בקשות רשות לערער על ההחלטה.
לוין סברה כי לא היה מקום להורות לה לחשוף מידע רפואי כלשהו, דבר הפוגע חמורות בפרטיותה. לטענתה, אמצעי תקשורת אינו רשאי להיבנות כבר לאחר הפרסום הפוגע מתיקו הרפואי-הנפשי של אדם כדי "לדוג מתוכו ראיות לצורך הגנתו".
העיתון, מצידו, סבר כי לא היה מקום לביקורת שהוטחה בו על-ידי השופטת דותן, וכי לא היה מקום לצמצם את החלטתו של השופט ורדי.
בקשתה של האגודה לזכויות החולה בישראל להצטרף כצד להליך התקבלה, והיא הפכה צד להליך. האגודה צידדה בטענותיה של לוין ועשתה כל שבידה על מנת שערעורה יתקבל. מאמציה לא נשאו פרי.
מפאת חשיבותה של הסוגייה העקרונית, שעלתה מבקשות בעלי הדין, ראה שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן (בהסכמת המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופט אליקים רובינשטיין), להעניק רשות לערער על החלטתה של השופטת דותן. הוא ראה בכך הזדמנות לשוב ולחדד ואולי אף לחזק את ההלכה שהיתה קיימת עד כה בנוגע לפרשנות הליכי הגילוי.
ג'ובראן הזכיר כי כאשר בוחנים את שאלת גילוי מסמך בתביעה אזרחית, יש לבחון שני פרמטרים עיקריים: האחד - מידת הרלוונטיות של המידע המבוקש; השני - מידת ההכבדה שיש במתן צו הגילוי על הצד ממנו הוא נדרש. "בין פרמטרים אלה יש יחסי גומלין, היינו, ככל שמידת ההכבדה גדולה יותר - כן נקפיד בבחינת רלוונטיות הגילוי ולהיפך", המשיך.
בקשר לכך הזכיר ג'ובראן את הנטייה לקיים הליך משפטי ככל האפשר ב"קלפים פתוחים". לנטייה זו מצטרפת - כאשר מדובר בנתבע המבקש גילוי מסמכים המצויים בידי התובע - גם זכותו של הנתבע להתגונן כראוי בפני תביעה שהוגשה נגדו.
זכות יחסית
"התפיסה הינה כי כאשר מדובר בבקשה לגילוי של מידע המצוי בידיו של אחד הצדדים ואשר דרוש לצד שכנגד על מנת לגבש את טיעוניו או לבססם, יאפשר בית המשפט את חשיפת המידע לידיו", טבע ג'ובראן את הכלל. "יחד עם זאת", המשיך, "בחינת שאלת ההכבדה מכניסה למערך השיקולים אף את הצד השני של המשוואה, היינו זכותו של צד לדיון שלא תיגרם לו פגיעה יתרה עקב עצם קיום ההליך המשפטי".
חרף חשיבות השיקול שעמד בבסיס טענותיהן של לוין ושל האגודה - הזכות לפרטיות - לא מצא בהן ג'ובראן כדי להצדיק אימוץ מבחנים חדשים ושונים מאלה. את החשש מפני פגיעה בפרטיות הוא ראה להביא בחשבון בעת הדיון בשאלת ההכבדה שיגרום מתן צו הגילוי לבעל הדין שכנגדו הוא מתבקש.
ג'ובראן לא התעלם מחשיבותה של הזכות לפרטיות, במיוחד מאז עיגונה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא לא התעלם אף מן החובה להעניק לה משקל אף בפרשנות הוראות חוק שונות, שיש בהן כדי לפגוע בפרטיותו של אדם. מנגד, הוא לא התעלם גם מן ההלכה שלפיה זכות זו אינה נקייה מספקות, ושלפיה "אין מדובר בערך מוחלט, אלא בזכות יחסית אשר יש לאזנה כנגד עקרונות יסוד אחרים המשתקפים בשיטת משפטנו, ובהם האינטרס והערך החברתי של עשיית הצדק במסגרתם של הליכים משפטיים".
מידע רגיש
בדרכו איזכר ג'ובראן אף את ההבחנה הרלוונטית בין מי שהנו צד להליך, ובפרט התובע, לבין מי שהנו זר להליך. "ככלל נקבע כי תובע אינו יכול להישמע בטענה לפיה זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף לפני הנתבע ראיות שהן רלוונטיות לביסוס הגנתו... אין לקבל ככלל את השימוש בטענת הפרטיות כ'חרב'", הוסיף.
שונה המצב כשהגילוי נדרש ממי שהוא זר להליך, שאז ננקטת גישה מצמצמת יותר, וידו של בית המשפט תהיה קפוצה יותר בבחינת הרלוונטיות ומידת החיוניות שבגילוי.
מן הכלל הרחב אל הכלל הצר יותר: "במאזן בין זכות הפרטיות של תובע ובין זכותו של נתבע לנהל הגנתו והאינטרס החברתי בעשיית צדק, תגבר דרך-כלל זכותו של האחרון", חרץ ג'ובראן. ושוב: אף זכות הנתבע אינה מוחלטת, והיא כפופה למבחני הרלוונטיות וההכבדה.
ואל הפרט: ג'ובראן קבע כי אף שהמידע הרפואי בדבר מצבה הנפשי של לוין הוא "מן הרגישים ביותר שיש לאדם", ואף שחשיפתו פוגעת בזכותה לפרטיות, דבר המכביד עליה מאוד - אין בכך כדי להכריע את הכף.
"במצב בו אכן עומדים זה מול זה באופן חזיתי מן העבר האחד זכותה לפרטיות של התובעת ומן העבר השני יכולתו של הנתבע להתגונן נגד תביעתה - לא יהיה מנוס אלא מלהורות על חשיפת המידע, כאשר לתובעת תמיד שמורה האפשרות לסגת מן התביעה ולהגן בכך על פרטיותה", חרץ ג'ובראן.
ג'ובראן לא הסתפק בכך שהותיר על כנה את החלטתה של השופטת דותן, אלא הוסיף וקבע כי ככל שבהמשך ההליך יתברר כי אין די בחשיפה שהותרה על-ידה וכי נדרשת הרחבה של צו הגילוי - יוכל העיתון לבקש זאת, ובקשתו תישקל לגופה (רע"א 8019/06; 8082/06).
* הכותב מתמחה בייצוג בעלי דין בתביעות לשון הרע, ואף מלמד דיני לשון הרע במכללת "שערי משפט".