אני לא יודע אם "תמיד אותו חלום" היא סדרת הטלוויזיה הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים, מה שבטוח הוא שהיא אחת היצירות הטלוויזיוניות המעניינות ביותר שהיו כאן אי-פעם. עד כמה מעניינת? ובכן, מיד כשסיימתי לצפות בכל 4 פרקיה, הוצאתי שוב את הראשון מהעטיפה והתחלתי לצפות בה מחדש עד תומה, בערך 7 שעות של ישיבה מול המסך בניסיון שלא להחמיץ אפילו פרט אחד.
מבחינה סגנונית, אפשר להגדירה במשפט אחד: כש"הכל אודות אמא" פוגש את "הבלש המזמר". אם מקור ההשפעה השני מתבטא בעיקר בסגנון של מעבר מקטע דרמטי רציני לקטע מוזיקלי שבו הופכים השחקנים לדמויות "גדולות מהחיים", הרי שהראשון נמצא כמעט בכל סצנה בסדרה.
רמז לכך ניתן היה למצוא כבר בקדימון ששודר בימים האחרונים ושבו גורס מאיר (עידו רוזנברג), כוכב הסדרה, ש"לפעמים חלום הוא הדבר הכי אמיתי" - ציטוט כמעט מדוייק של אגראדו, הטראנסג'נדר מ"הכל אודות אמא", שגרס ש"ככל שאתה דומה יותר לחלום שלך, כך אתה יותר אותנטי".
אבל אלמודובר נוכח גם בצורות בוטות יותר: כשמאיר לובש בגדי נשים, הוא דומה באופן שלא ייתכן שאיתן פוקס, יוצר הסדרה, לא היה מודע לו, ללולה, הטרנאסג'נדר שמניע את העלילה של "הכל אודות אמא" ומתגלה רק בסצנות הסיום.
כמה מילים על העלילה: מאיר מתבגר בכפר-סבא של שנות ה-90 ללא אימו, שנטשה אותו בדיוק ביום-הולדתו העשירי. את החלל בחייו ממלאים שולי (דנה פרידר הנהדרת) וסיפורי בדים שהוא טווה על אמו, שלפיהם היא עזבה את הבית כדי להופיע עם צביקה פיק. השם האחרון ראוי לעיון נוסף: פיק כאן הוא בתפקיד להקת "אבבא", שלהיטיה היו לפס-הקול של ההוויה ההומוסקסואלית.
השירים הנפלאים שלו, שזכו לעיבוד מחודש (ולרוב מוצלח) של עברי לידר, מוכיחים שוב עד כמה הקדים את זמנו היוצר המוכשר הזה בסגנונו התיאטרלי והנוצץ, ואין אלא לשמוח על כך שהשנים האחרונות עושות עימו חסד וממקמות אותו לא רק כ"אליל המונים" אלא כקומפוזיטור מכובד.
בחזרה לעלילה: שולי היפה, חוצצת בין מאיר לפגעי העולם האמיתי, זה שבו הוא חריג - לא רק בגלל הביוגרפיה שלו (זה המקור לחיבור עם שולי שאביה התאבד בילדותה). אלא שכל זה משתבש כאשר שולי מתאהבת בגבי ומאיר, שקצת מאוהב בגבי בעצמו, וזה מתפרץ על הבמה בטקס הסיום של בית-הספר התיכון. מיד אחר-כך הוא נחשף למועדוני הדראג של תל-אביב ומגלה קהילה תוססת שבה הוא אינו יוצא דופן.
לא כל הרגעים שבהם ישבתי מול "תמיד אותו חלום" היו נעימים: הפרק השני למשל, עמוס בהוויית דראג, עד שלא צריך להיות הומופוב כדי לרטון אל מול המסך: "מספיק כבר עם מצעד הגאווה הזה", ולייחל לשובה של העלילה אל צירה המרכזי.
גם הצגת הגברים ההטרוסקסואלים בסדרה היא מעט מקוממת: גבר הטרוסקסואל, לפי "תמיד אותו חלום", הוא בסך-הכל גבר שטרם גילה את הומוסקסואליותו המודחקת.
גם הצגתה של הקהילה כנרדפת, אפילו אחרי הרצח ב"בר נוער" (ואפילו אם מקבלים את התיאוריה שהיה זה פשע שנאה), נראתה לי מעט קיצונית: זה היה נכון אולי בזמן ובמקום אחר, אבל בתל-אביב שעל סף 2010?
עם זאת, גם ברגעים הבודדים שבהם הסדרה אינה מלהיבה, היא מרהיבה: אין בה כמעט רגע שלא גורם לצופה להתפעל - אם לא תמיד מהתוכן, אזי לפחות מהסגנון: היו אולי בישראל סדרות טלוויזיה יפות ממנה, אבל עוד לא היתה אף אחת יפה כמוה.