גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

1. למרות שיש תחושה שדיקטטורת גל אוחובסקי ואיתן פוקס השתלטה לנו האג'נדה הציבורית, יש כאלה, כמוני למשל, שעדיין עומדים בפרץ ומתעקשים להיות בקטע הזה, נו, של נשים. יש לא מעט עדויות, מרביתן מזעזעות ומצדיקות את שליחתו בשנית של ריצ'רד גולדסטון על מנת שיכתוב עליי דו"ח, שאני אוהב נשים. אפילו החלטתי לחיות את כל חיי עם אחת מהן.

יש הרבה יותר עדויות, מרביתן לא פחות מזעזעות, שאני פנאט של ספורט תחרותי בכלל וכדורסל בפרט. יש רגעים בהם אני יכול לצפות בעניין בשתי נמלים המתחרות מי תגיע ראשונה לפירור לחם. גם עם הכדורסל כנראה התחתנתי לכל החיים. אבל כשמחברים את שתי החתונות האלה, כדורסל ונשים, מקבלים לווייה אחת. בכל פעם שאני נתקל בחיבור הזה, כדורסל נשים, על הטלוויזיה או על הפרקט, אני מרגיש שאני צופה במקבילה הספורטיבית לצפייה בצבע מתייבש, ומוצא את עצמי נלהב כמו אזרח ישראלי ערבי בנתב"ג כשהבודק הביטחוני אומר לו "בוא איתי בבקשה".

היום (ב') מתחילה ליגת העל בכדורסל נשים. אין ספק שהמאמנים, חברי ההנהלה, והשחקניות לגמרי בתוך העניין, נרגשים ומתוחים, מקווים למיצוי עצמי וקבוצתי. הם לגמרי בתוך זה. זו ההוויה שלהם, הם עובדים קשה יום יום ואין לזלזל בכך. אבל דומה שמדובר באחת הפיקציות הגדולות של הספורט הישראלי. השידורים בערוץ הספורט נותנים תחושה שלמישהו באמת אכפת, אבל אם תבדקו היטב תגלו שמדובר בחברים, בני משפחה, ומעריצות של קורין אלאל. וזה בסדר. גם להם מגיע. אבל עם שיטפון של שחקניות זרות, כשהישראליות, מכורח המציאות, משמשות עלה תאנה מפוקפק בחלק מהמקרים ומגוחך בחלק אחר.

וכן, אני יודע, נבחרת הנשים העפילה לאליפות אירופה. גם אז זו היתה חוויה קשה לצפייה. מעבר לכך, במרבית, אם לא בכל הקבוצות, מושקע כסף ציבורי עצום של רשויות מקומיות שהולך לטובת עבודת החורף של לאקישה, טאמישה ושאניקווה, שבאו לעשות סיבוב, אחרי שב-WNBA הן עניינו בני משפחה, חברים ומעריצות של טרייסי צ'פמן וקיי די לאנג.

לקדם ספורט נשים זה חשוב. זה אפילו פוליטקלי קורקט. נשרפו מספיק חזיות כדי שחזירים כמוני יקטרו, יזלזלו, ויזפזפו הלאה. יש גם מספיק ילדות ונערות שזו הפעילות שממלאת להן את אחר הצהריים וחלק מהן אפילו חולם להיות שי דורון (איפה היא, אגב?). ליגת העל של בתי הספר לבנות הוא מפעל ראוי. חלק גדול מהמאמנים בליגה הם המשכו של פס הייצור המוצלח שמייצר מאמנים ישראליים ראויים ואנשים כמו טל נתן, עדן ענבר ועדני דגן מחזיקים בידע, ניסיון ויכולות לאמן בכל רמה של כדורסל בארץ. סדרות הפלייאוף הצמודות ומראית עין של מאבק פתוח על האליפות יכול ליצור תחושה של מתח.

אבל איכשהו, כשהכל מתחבר, והמוצר הסופי מונח לפנינו, יותר דחוף לי באותו רגע לבדוק מה מוצר היום בערוץ הקניות או סתם להתקשר לרופא השיניים שלי ולשאול אותו אם בא לו לתרגל עליי עקירה בלי הרדמה.

2. שמונה שאלות לצופה בערוץ הספורט שהתשובה עליהן היא כן:

א. גם אתם חשבתם, על פי כמות הפרומואים והאייטמים על מכבי ת"א כדורסל ביורוליג, שמשיח בן דוד בכבודו ובעצמו הולך להתגלות לנו יושב על הספסל ליד דרק שארפ?

ב. גם אתם מאסתם בזלזול של הערוץ בצופה הסביר, שצריך לחצות מהדורה של חדשות הספורט עם אייטמים שמוכרים לו חבילות תיור, פרסומות לחברות פיננסיות במסווה של אייטמים כלכליים?

ג. גם אתם התאכזבתם לגלות שהמקום שהיה פעם הבית שלכם, וקיבל אתכם במבט חביב ומבין, מבט שהיה הקוד הסודי של כל חובב ספורט, והיום המבט הזה, במקום אישונים מראה לכם את סמלו של הדולר?

ד. גם אתם פעם לא הלכתם לישון בלי לצפות בחדשות הספורט, כי היו שם חדשות הספורט, והיום אתם לא טורחים לחכות כי אתם יודעים שאין שם כלום חוץ מקידום מכירות וניפוח אייטמים?

ה. ואם צלחתם את הפסקת הפרסומות המכונה מהדורת חדשות והגעתם ליציע העיתונות, האם גם אתם נזכרים בחוק הלא כתוב ההוא בגלי צה"ל, שאומר שכשצוחקים באולפן אז שקט בבית?

ו. גם לכם נדמה שבפעם הבאה שרון קופמן יבוא בטענות על שחיתות, התבהמות, אלימות, חוסר רצינות ופרטאץ', כל מה שתרצו להציע לו זה ראי?

ז. גם אתם תצחקו בפעם הבאה שתשמעו את הפרשנות של אלי אוחנה?

ח. גם אתם פעם שנאתם את סוג העיתונות שהביאה איתה אופירה אסייג והיום אתם מחייכים בשקט עם כל ניצחון שלה, ויש רבים כאלה, על ערוץ הספורט?