ארץ קולטת טייקוניםואשר קיוויתי (שנים קיוויתי ושנים הטפתי לכך מעל כל במה) - בא. תיקון פקודת מס הכנסה מספר 168 הביא בכנפיו בשורה לעולים חדשים המתלבטים אם לעלות לישראל. ככל שהעולה הפוטנציאלי עשיר יותר, הוא מוגבל יותר בתנועותיו "התושבותיות", מחמת אימת המס שיושת עליו. יש אילי-הון ה"שבויים" בידי יועציהם הפיננסיים ויועצי המס. אלה מערימים, כרגיל, קשיים והסתייגויות אין-ספור המונעים את עלייתו של לקוחם לישראל ואת ריחוקו מהם. כדי לפצח את טבעת היועצים (לעתים, יועצי אחיתופל), השכילה רשות המסים לנסח תיקון ידידותי לפקודת מס הכנסה, שאפילו היועצים הזרים (מטעמים זרים) לא יכלו להתנכל לו. על-פי הדין החדש יחסית, והמבורך, עולה חדש שלא היה תושב ישראל במשך 10 שנים (ובתנאים מסוימים די ב-5 שנים), יהיה פטור ממס בישראל על הכנסותיו מחו"ל, ויימנע ממנו החיכוך עם רשויות המס משך אותן "10 שנים טובות".
במהלך חבלי הלידה של "חוק העולים" הבטחתי לקברניטי המס כי אעשה נפשות לעולים חדשים. ידעתי כי החוק יעודד רבים וטובים לעלות ארצה. "ידעתי", אך לא שיערתי עד כמה תהיה היוזמה מוצלחת. ההצלחה היא מעל למשוער. אותם עולים חדשים ממילא רצו לעשות עלייה, אך היה צריך את "מגע הקסם המיסויי" כדי להפוך את הרצון למציאות. החוק הצליח, כאמור, מעל למשוער - והביא בכנפיו (תרתי-משמע) שורה ארוכה ומשובחה של עולים חדשים. ארנון מילצ'ן איננו הסנונית הראשונה וודאי לא האחרונה - הוא רק היחיד שהסכים לוותר על צנעת פרטיותו ולספר בדבר עלייתו ארצה, למען ייראו גם אחרים בתפוצות כי טוב. אם למילצ'ן טוב, אולי גם יועציהם "יישברו" ויסכימו?
יבואו על הברכה ביחס לחקיקה מועילה ונבונה זו (אם כי לא מושלמת) מוביליה ומולידיה, הלא הם יהודה נסרדישי, מנהל רשות המסים, יחד עם סמנכ"ליו וכן ראשי משרד הקליטה. לכל אלה היה החזון והיתה הנחישות להגשים את "שיבת הבנים לגבולם".
התנהלויות רגולטוריות בלתי ראויות
מעת לעת אני מנצל טור אישי זה כדי להתריע על התנהלות בלתי ראויה של רשויות שונות, תוך השפלת האזרח, ביושו, עיוות דינו עד כדי משפח (ולא משפט).
שוו בנפשכם מעשה אליגורי בסיטואציה הזויה (האומנם הזויה?) בה השית רגולטור על נילון עיצומים כספיים כבדים. טרם השתת העיצומים הכספיים מסר הרגולטור לאותו נילון מכתב, ובו פירט את עיקרי עמדתו שהצדיקו לטענתו את הקנס האזרחי הכבד.
באותו מכתב ציין הרגולטור בפני הנילון את זכותו להגיב על כך בכתב בתוך 10 ימים, שאם לא כן יבולע לו ויוטלו עליו קנסות אזרחיים משמעותיים. הנילון סבר כי הוא נהג כשורה וכי אין זה ראוי ונכון להטיל עליו עיצומים כספיים (בוודאי לא כבדים), וביקש חיש-מהר מפרקליטו להידבר עם המוסד הממלכתי ולנסות להסדיר את הנושא.
פנה הפרקליט לרגולטור, נפגש עם אחד מנציגיו הבכירים, הסביר בקווים כלליים ביותר כי המיוחס לנילון איננו נכון בעליל, וביקש ליתן את תגובתו הכתובה והמפורטת (על-פי הזכות המוקנית לו), ולאחריה להיסוב עם אנשי הממסד כדי לשכנעם ולהגיע איתם לעמק השווה, ככל שיהיה בכך צורך. על כך השיב לו הרגולטור מיניה וביה, כי עדיף לוותר על תשובתו הכתובה של הנילון ולהסכים לעיצומים ולסנקציות רגולטוריות נוספות.
פרקליט הנילון השתאה ושאל בדחילו ורחימו, כלום אין זה יותר הגיוני ליתן תחילה את תשובתו הכתובה והמפורטת של הנילון המוכיחה את ניקיון-כפיו, ורק אחרי כן להגיע להידברות אם יש צורך בסנקציות, ואם כן - מה טיבן. השיב לו נציג הרגולטור בנימוס אך בתקיפות, כי הנילון רשאי בוודאי לממש את זכותו להשיב בכתובים על הכוונה להשית עליו עיצומים, אלא שבכך נוטל על עצמו הנילון סיכון ממשי ביותר, שהמגעים בינו לבין הרגולטור הופכים להיות פורמליים, ובתור שכאלה הם צפויים ככל הנראה לפתיחה בחקירה פלילית על מעללי הנילון (כביכול).
האיום בצבץ מבין השיטין. ליתר דיוק, האיום בלט בבחינת: "או שתגיעו איתי להסדר מניח את הדעת כבר בזמן הקרוב - או שככל הנראה תיפתח חקירה פלילית, אשר תקבל פרסום ברבים, תפגע במוניטין הפירמה ותבאיש את ריחה, וגם אם תסתיים החקירה בלא כלום - היא תגרום במהלכה לנזקים קשים לנילון, מעצם החקירה ומעצם פרסומה ברבים." כך.
הפרקליט לא האמין למשמע אוזניו, למרות ששמר על ארשת נינוחה ולבבית, ואילו הנילון פירפר תחת המגף המאיים של חקירה פלילית פוטנציאלית ומיידית.
הייתכן כדבר הזה במדינתנו הנאורה? במדינת חוק?
ובכן, בזמנו היו אירועים כגון דא חזון נפרץ ברשות המסים, אך לא עוד. קמה צעקה גדולה אצל מומחי המס למיניהם כנגד התופעה הנלוזה, ובעקבות דברים אלה נוסחה מגילת זכויות הנישום, בה נקבע בסעיף 7 כדלקמן: "ככלל מצווים עובדי המס שלא להקשות ולהתנות את הטיפול האזרחי בשומתך בהליכים פליליים כלשהם. עם זאת, הם רשאים להביא לידיעתך כי לממצאים בתיקך עלולות להיות השלכות במישור הפלילי".
ומאז שקטה רשות המסים 40 שנה (פחות). לעבדכם הנאמן היה חלק בלתי מבוטל בניסוחה של מגילת זכויות הנישום ובסעיף 7 שלה. ברור אפוא שכדברים המקוממים האלה לא אירעו ברשות המסים. הייתכן שאירעו במוסד ממלכתי אחר? גבירותיי ורבותיי הקוראים, כדברים האלה אירעו גם אירעו. רק לאחרונה אירעו, וביתר קיצוניות. הנישום לא העז ליתן את תשובתו הכתובה ("הפורמלית") - ונאנס להגיע להסדר עם הרגולטור, תוך נשיכת שפתיים. כחלק מההסדר עם הנילון צויין כי התנהגותו לא היתה פלילית (ללמדכם שהאיום בחקירה פלילית היה, לעניות דעתי, "נגישתי" ו"סחטני").
לא למותר להזכיר בהקשר זה את הוראות סעיף 428 לחוק העונשין בדבר עבירת סחיטה באיומים: "המאיים על אדם בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם או מאיים לפרסם ... דבר הנוגע לו... או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשיית מעשה או להימנע ממעשה שהוא נאלץ לעשותו...".
האיסור לעשות שימוש באיומים הוא גם נחלתו של המשפט האזרחי. כך פסק בית המשפט העליון בעניין שפיר נ' אפט, כי בהקשר לאיום בנקיטה בהליכים פליליים נקבע לא אחת כי איום כזה יש בו משום כפייה, והוא נותן בידי מי שהתקשר עקב האיום זכות לבטל התחייבותו. "התקשרות בעקבות איום לפנות למשטרה ולנקוט הליכים פליליים נוגדת את האינטרס הציבורי, שאין הליכים פליליים צריכים לשמש נושא להסדרים כספיים ולמסחר בין אדם לחברו." אמירה זו יפה גם לגבי רשויות הממשל בישראל.
עקיפת הסניגור והעצמת האיומים
האירוע אותו הזכרתי (ומיתנתי) דלעיל כלל בחובו אלמנט פסול נוסף. כזכור, היה זה פרקליטו של הנילון אשר טיפל מטעמו מול הרשות הרגולטורית. והנה, בשלב מסוים נותק הקשר בין הפרקליט למוסד הממלכתי. הרגולטור עקף את הפרקליט וניהל את המגעים, את הכפייה ואת האיומים ישירות מול הנילון ללא הפילטר של הפרקליט המייצג.
"על ראש הרשות הממלכתית" בוער הכובע בעניין זה. היא חטאה לכללי האתיקה, ובתחבולות עשתה לה מלחמה ואיומים מול הנילון המאוים והמבוזה. "אל תבלבל אותי עם עובדות", התריסה הרשות הממלכתית כלפי הנילון (במילים אלה או אחרות). "שלם את הקנס והעיצומים הכספיים לאלתר - פן יבולע לך".
הנילון נאנס לשלם. נאלץ לשלם. אויים לשלם. נסחט לשלם. ושילם.
מדינת ישראל, המאה ה-21.
