החלטת הרכב השופטים במשפטו של
משה קצב שלא לפרסם את הפרוטוקולים של
עדויות המתלוננות והעדות התומכות בגירסתן, היא מוצדקת וראויה. מעולם לא פורסמו פרוטוקולי עדויות במשפט
עבירות מין שנשמעו בדלתיים סגורות. העובדה שהנאשם הוא נשיא המדינה לשעבר והשתלשלות התיק עד כה אינן מצדיקות לחרוג מכך.
הדבר האחרון שאנו זקוקים לו כעת הוא המשך ניהול המשפט בתקשורת. יש בסיפור הזה יותר מדי עורכי דין ויחצ"נים, שידאגו להמשיך לייצר ספינים על בסיס יומי, כפי שכבר נעשה במשך כשנה.
צריך לזכור כי לא מדובר במשפט המתנהל במחשכים. המשפט מנוהל בידי הרכב של 3 שופטים, מה שמנטרל אפשרות שהוא יהיה נתון לקפריזות של שופט מסוים. כשהכרעת הדין תפורסם, היא תחשוף את ליבת הראיות והעדויות שהוצגו, מה שיאפשר לקיים ביקורת ציבורית על ההכרעה.
בכל מקרה, בישראל של היום אי-אפשר לדבר על רצון הציבור לפקח על אופן התנהלות המשפט. הציבור הרי אינו מתעניין בטכניקה - הוא רוצה סנסציות והרבה. במשפט רמון למדנו כמה רחוק מוכנה התקשורת ללכת כדי לספק את מאווייו אלה. כל חוק אפשרי הוקרב על במת זכות הציבור לגעת - החל מסוביודיצה ועד שיבוש הליכי משפט.
השופטים סירבו גם להתיר פרסום של חלקי הפרוטוקולים, בנימוק שזה "יותיר בסופו של יום תמונה חסרה החוטאת לאמת, ושפרסומה לא יתרום דבר לזכות הציבור לדעת". משפט רמון הוכיח כמה זה נכון וכמה שאי-אפשר לתת כך סיקור אובייקטיבי והוגן של המשפט, במיוחד כשהוא כה טעון ורווי אינטרסים.
חלק מכלי התקשורת לא היו מסוגלים לכך (חוסר מקצועיות ו/או פלטפורמה בעייתית); חלק מהמסוגלים לא רצו לנפק סיקור אובייקטיבי, בשל האינטרס שלהם בתוצאת המשפט; אחרים לא הצליחו בשל המידע החלקי, שהותר לפרסום תוך כדי המשפט והספינים הבלתי פוסקים. כך נותרנו, העיתונאים, מופתעים ככל שנמשכה הקראת הכרעת הדין של רמון ונפרסה בפנינו תמונת הראיות המלאה.
הטענה כאילו שיקול-דעתם של שופטי קצב בשאלת פומביות המשפט "מעורר חששות גם באשר להכרעותיהם בשאלות המהותיות הנוגעות לבירור אשמתו" היא מרושעת ולא הוגנת. אין בין השניים דבר וחצי דבר, ולא בכדי מנוהל המשפט בפני הרכב שופטים מגוון: שני פליליסטים מובהקים (אך שונים באופיים ובתחומי התמחותם) - ואחת "אזרחיסטית" ובעלת ראש פתוח.