1. דודו טופז ומוני פנאן הם קורבנות של אותה השיטה. שניהם הועלו על מזבח מפלצת המולך. אותה המפלצת שהם עצמם סגדו לה והקריבו אחרים למענה. טופז היה מלך הרייטינג. אותו רייטינג שניזון מטמטום ההמונים והוא מריונטה בידיהם של בעלי ההון והערוצים המסחריים.
סיפורו של פנאן שונה, אבל דומה במהותו. אם נפריד לרגע את ההיבטים הנלווים לסיפורו (הפליאה התקשורתית המזויפת נוכח "גילוי" הבנק של פנאן, ההתנהלות המביכה של החברה בישראל לעומת מכבי ת"א ועוד), הרי שבשורש העניין טמון סיפור עצוב על אדם שלא ידע גבול. הרייטינג במקרה של טופז, הוא התפיסה שהצלחה פירושה כסף בהקשרו של פנאן.
פנאן, על-פי יותר מדי עדויות, הוא אדם שנתן ידו בשוק האפור. השוק האפור הוא מוצאם הסופי של המיואשים שהדרכים הלבנות נחסמו עבורם והם תולים את יהבם במקסם שווא בדמות כסף מהיר בתנאים בלתי אפשריים. התנאים הללו כובלים אותם אליו לכל ימי חייהם. ההון הזמין מקורו באנשים אמידים שיכולים להרשות לעצמם לשחק בכספם.
בעולם שלנו ההמונים סוגדים לכסף. הוא ראש הפירמידה של המפלצת הקמה על יוצרה. הרייטינג הוא אחת השכבות שמתחת לאותו הראש. כולם רצים אחריו באופן עיוור. עוד ועוד, ולבור אין תחתית. השחקנים במכבי ת"א וגורמים אחרים שבאו במגע עם פנאן - וכאלה יש ככל הנראה הרבה - הם אנשים שחיים בצד הנכון של הפרוסה. הם אנשים שהרוויחו כסף יפה שסידר אותם לכל ימי חייהם.
אבל פנאן מכר להם אשליה ליותר כסף. במרבית המקרים ולאורך השנים, האשליה הוכיחה את עצמה והתגלתה כמציאות קיימת. זה לא יכול היה לעבוד אחרת. לולא היו אלה פני הדברים, לא היו אותם אנשים וחבריהם ממשיכים להפקיד בבנק של פנאן. עקרון הפירמידה בנוי על ההיגיון המעוות הזה.
פנאן לא התכוון להונות את החברים שלו. הוא באמת ובתמים רצה וקיווה להיטיב איתם. והוא אכן היטיב משך שנים. אבל הפירמידה בנויה על עקרון נוסף: בשלב מסוים, גורם כלשהו ימשוך במוטות התומכים בפירמידה והיא תתמוטט אחריו, תסחוף איתה את כולם. זה הרגע בו הלווים והמפקידים הופכים לשותפי גורל. זה לא יכול להיות אחרת. עקרון הפירמידה בנוי על ההיגיון המעוות הזה, ההרסני והאובדני.
2. גביע אירופה של 2001 היה הרגע עליו חלם פנאן מהיום בו הוגשם חלומו האחר, להתמנות למנהל קבוצתו האהובה. הוא עצמו מעיד על כך בכתבות שתיעדו את חגיגות הזכייה בגביע ההוא. כמוהו גם שמעון מזרחי. אלא שהחברה בארץ ובעולם, הספורט בארץ ובעולם ואיתם מכבי, השתנו מהותית לאורך השנים. זכייה בתארים וספורט הלכו תמיד יחד. אבל ההתמכרות לזכייה כהצלחה הפכה למהות. כדי להמשיך את מה שהשיגו בשנת 2001, התפתו מזרחי ופנאן להאמין כי הם זקוקים ליותר כסף. בהתחלה היה זה הכסף של קובי אלכסנדר שבעצמו לא ידע שובע והסתבך בחטא תאוות הבצע. אחריו בא כץ. פדרמן היה שם תמיד, אבל עם השנים גברה והלכה השקעתו. והכל כדי להשביע את המולך.
התנהלות היוניון של מזרחי ופנאן (ומחרובסקי לפניו), הפכה את מכבי למה שהיא. פדרמן וכץ טעו לחשוב שהכסף שלהם והוא בלבד הביא למכבי אליפויות אירופה בעשור הנוכחי. לא רק הם טעו. גם מזרחי ופנאן התמכרו לאשליה. כשהתעוררו ממנה כבר היה מאוחר. האחד נזרק ממכבי, והשני בדרך החוצה. בלי השניים האלה - ודאי בלי מזרחי - אין מכבי.
בדרך נדחקים החוצה אוהביה האמיתיים של הקבוצה ואת מקומם ממלאים חוגגי ימי פומפיי האחרונים. אנשים ריקים שעבורם הקבוצה היא סמל סטטוס כל עוד היא מצליחה וממלאים את ההיכל. פעם יד אליהו, היום קניון אקססוריס שגם כדורסל משחקים בו מדי פעם. כך תחסל המפלצת את עצמה בתוך שנים ספורות. זה לא יכול להיות אחרת. עקרון הפירמידה בנוי על ההיגיון המעוות הזה.
סיפורה של מכבי ת"א כדורסל, סיפורו הטרגי של פנאן, הם סיפורו של הכדורגל העולמי בעידן הבעלות הפרטית. כולם שבויים בהכרה שכסף שווה ניצחונות. אלה שיש להם כסף טוענים שבלי כסף אין כדורגל. ההמונים מאמצים את הסלוגן ונוהים אחריו כעיוורים. בדרך נמחקות קבוצות שלמות ואחריהן מאבדות ליגות שלמות עניין וטעם. תספרו את מספר הקבוצות שזוכות בתארים מקומיים ובינלאומיים לאורך השנים ותראו איך מספרן מצטמצם.
תשאלו את עצמכם איפה תהיינה הקבוצות שאתם אוהדים בעוד עשרים שנה. אתם תיווכחו שאתם מאבדים בהן עניין.