יממה לפני שידור התוכנית הראשונה בעונתה ה-16 של "
עובדה",
אילנה דיין יושבת דרוכה בחדר העריכה. "חשוב לנו להמחיש בתוכנית את עניין 'הדלת המסתובבת' - איך בכירים במערכת הביטחונית הופכים להיות אנשי עסקים בשירות סוחרי נשק. אם לא נמצא לזה פתרון גרפי, אמצעי המחשה, זה לא יעבוד מבחינת הצופה".
- כשנסעתם, היה לכם קצה חוט?
"אתה לא נוסע בלי קצה חוט. במקרה הזה, מי שחשב שאנחנו צריכים להתלבש על הנושא היה אייל גונן, סגן העורך. זה מסוג הנושאים שאתה מבין שיש משהו שראוי לפיצוח. רק אחרי שהבנו שיש סיפור שלא סופר, דורון גלעזר, שחזר מתפקיד עורך "מעריב" לעורך "עובדה" ואני, רתמנו את הכתב בועז גאון לפרויקט, ונסענו להודו".
- קיבלתם איומים, מעבר לאיומים בתביעות דיבה?
"לא חושבת שאפשר לקרוא לזה איומים. היה מסר ברור: חבר'ה, תשמרו מרחק. גם אני וגם בועז קיבלנו מסר מאוד ברור מכל מי שנפגשנו איתו: אל תגעו בזה. וזה מה שאתה שומע גם כשאתה מגיע להודו".
כחלק מניסיונות השכנוע, זכורה לדיין היטב בקשה שחלחלה אל לבה: שיש אינטרס לאומי שהיא עלולה לפגוע בו. דיין: "האינטרס הוא שהתעשייה הביטחונית שלנו לא תיפגע. כשאנחנו מוכרים 8 מיליארד דולר ב-5 שנים להודו, פרנסתם של אלפי ישראלים תלויה בהצלחה הזו. אני כן מתרשמת כשאומרים לי את זה, אני לא מתעלמת. למול זה, אני צריכה לבדוק אם דברים שאני מביאה, הם נושאים שהחשיבות הציבורית שלהם עולה על הנזק שעלול להיגרם".
"אני לוקחת ללב כשאומרים לי משפט כזה", ממשיכה דיין. "זה המקום שבו מהר מאוד הבנתי שהאינטרס הלאומי והביטחוני משמש איזה כסות, אבל עדיין זהו אינטרס שאני כן רוצה לשקול. אני כן רוצה להתרגש ממנו, ולהזדהות עם האינטרסים של העובדת מגדרה או מרמלה שעלולה לאבד את מקום העבודה שלה. אני כן רוצה לקחת את זה בחשבון. שלא תהיה אי הבנה. אבל אני לא רוצה שזה ישמש כסות למשהו אחר. למשהו לא טוב שצריך לחשוף אותו".
"אחת הכתבות שאני הכי אוהבת שעשיתי היא על חווה אלברשטיין". דיין
"אנחנו לא באמת המחבט של השטיחים"
תחושת השליחות הטוטלית נטועה עמוק בלבה של דיין, ואותה היא נושאת בגאון מעל המרקע. ועדיין, משהו התרכך בה במהלך השנים. מן גישה יותר מפוכחת: "אני חושבת על זה הרבה לאחרונה", היא אומרת. "אם היית שואל אותי לפני עשר שנים, אז בביטחון אופייני למי שהייתי אז, הייתי אומרת לך: 'אנחנו כעיתונאים תפקידנו להביא לתיקון עולם, התפקיד שלנו לספר סיפור חשוב, ואנחנו לא יכולים לשאת באחריות לתוצאות הפרקטיות של הפרסום. היום אני מנסחת את עצמי קצת אחרת.
"ככל שאני מתבגרת, אני רואה את תפקיד התקשורת אחרת. בעבר, ראיתי את התפקיד שלנו בצורה חד-ממדית: 'אנחנו המחבט על השטיח. אנחנו הוונטילטור'. אני חושבת שכן יש נקודת השקה בינינו כעיתונאים לבין העולם שסביבנו. אנחנו לא באמת המחבט של השטיחים, שכל האבק עף לכל הכיוונים, על השכנים למטה. היום אני חושבת שהראייה שלי מעט יותר מורכבת ויותר מעודנת, כך אני מקווה".
- מה גרם לשינוי?
"כמו שאמרתי לך קודם - אני מזמינה פנימה את האינטרס הלאומי. מזמינה אליי את האינטרס של הקצין הבכיר שנשדר עליו בעוד כמה שבועות כתבה, שהוא נמצא בלבה של סערה ציבורית סוערת, ואני יודעת שהקריירה שלו מוטלת על הכף. ואני כן רוצה להתלבט עם עצמי מה זה יעשה לו. למרות שברור לי שהסיפור חייב פרסום, חייב אוורור. וברור לי שאני אגיע בסוף למסקנה שצריך לפרסם. אבל אני רוצה להתלבט.
"תיקח למשל את אבי בניהו, דובר צה"ל. על-פי התפיסה הישנה שלי, הדיכוטומית, התפקיד שלו בעופרת יצוקה היה להרחיק אותנו כמה שיותר מעזה. ככה לכאורה הוא שומר על צה"ל. על-פי הראייה הדיכוטומית ההיא, הוא צריך לאסור להיכנס, ואני צריכה 'להרביץ' לו עד שייתן לי להיכנס. היום אני אומרת לא. אני מצפה היום שיהיה דיאלוג בינינו, שיבין שהתפקיד שלו הוא על התפר בין התפקיד של צה"ל לבין הצורך של החברה הישראלית לדעת מה קורה שם בפנים".
- אבל הבעיה היא המחיר שמשלמים על גישור שכזה. בדיוק בנקודת ההשקה הזו, שם נולד השקר, שם נוצרים המניפולציה והספין.
"אתה צודק ב-100% ששם נעוצה הסכנה. את מזמינה את החיכוך, את ה'תן וקח'. אני חושבת שזה תלוי מאיזה כיוון אתה מגיע. אני לא מגיעה מהמקום הסחבקי. מי שמגיע מהמקום הזה, באמת יש סכנה שימשוך אותו למחוזות הספין.
"אני מגיעה מתפיסה שעל ברכיה חינכתי את עצמי שנים, שאומרת - 'אני משתדלת להסיר מעל דרכי כל מחסום בדרך לפרסום. זו הראייה הבסיסית שאני מגיעה ממנה. עם השנים חלה התבגרות, התרככות, התעדנות, עם ההבנה שהעולם קצת יותר מורכב. ושמה שנדמה לי שאני צריכה לפרסם היום, כדאי אולי לדחות בשבוע. לא לבטל את פרסומה, רק לדחות. ובלבד שלא עשיתי שקר בנפשי, ובלבד שבדחייה לא גרמתי נזק לאינטרס הציבורי".
- תמיד יש את החשש שדחייה של כתבה תוביל לביטול.
"נכון, צריך להיזהר. לא אמרתי שמעכשיו אתנהג כמו אחרון היחצ"נים, ואפעל לפי אינטרסים של כל מי שבסביבה. אני רק אומרת לעצמי בקול רם, לא להפוך לקהת חושים"
- אני מניח שיש לך את המודעות העצמית לא להפוך לכזו.
"על זה אני מדברת - על המודעות העצמית. רק על המודעות העצמית. לא על התוצאה הסופית. התוצאה בדרך-כלל תוביל, מאחר שהאתוס העיתונאי יותר חזק אצל אנשים כמוני וכמו דורון גלעזר וכמו גלעד טוקטלי. אנחנו עובדים שנים על טורים נורא גבוהים, חשיפה נורא גבוהה, הנושאים הכי קשים, הכי רגישים, נוגעים בעצב נורא רגיש, הרבה פעמים כועסים עלינו. האתוס העיתונאי כבר זורם בעורקנו. עכשיו יכול להיות שמותר לנו לאפשר לעצמנו גם את הרגישויות. אבל זו דעתי האישית".
לא פוחדת מבידור
לשאלה, האם התוכנית הראשונה בעונה מהווה את חלון הראווה של העונה כולה, עונה דיין בחיוב, ומוסיפה: "התוכנית הראשונה מתאפיינת באקורד פתיחה מרשים שיש בו הצהרת כוונות".
- בשנים קודמות, תמהיל התוכנית הכיל לא רק תחקירים, אלא גם כתבות בעלות פן בידורי. זה יישמר גם העונה?
"אתה יודע, נורא נהנים לדבר על הפן הבידורי שיש בתוכנית. התמהיל בעינינו מאוד משמעותי. אנחנו לא מתייחסים לזה כאל ניסיון להביא פן בידורי, אלא ניסיון להביא לצופה, לצד הדברים החשובים המשמעותיים והתחקירים הכבדים, גם צדדים אחרים לחיים שמסביבנו. מבחינתנו זה לא בושה לעשות כתבה על השמות בהתנחלות יצהר. יש היום בהתנחלות ילדים שקוראים להם "מצביא", "מלכות נעמה", "נועם עליון", אז ברור שזה לא לב המנדט העיתונאי שלנו, זה נכון.
"אבל מצד שני, המיוחד הוא בדרך שבה אנחנו עושים אותה. כתבות כמו שרוני קובן עושה, כמו הראיון עם עברי לידר מהעונה הקודמת, זה להביא פן חדש, לרגש, לספר, למצוא משהו חדש על חייו של לידר, להפתיע, להביא דיאלוג אחר, למצוא משהו אחר בעברי לידר, זה האתגר. ואותו דבר בראיונות עם מוני מושונוב ויהודה פוליקר וחווה אלברשטיין. אחת הכתבות שאני הכי אוהבת שעשיתי בכל השנים היא על חווה אלברשטיין".
- אתם רוצים למשוך את הקהל שמחפש בידור לכיוון התחקיר?
"אתה עוד פעם קורא לזה בידור. כתבה על חווה אלברשטיין זה בידור? זה לא בידור. עיתונות יכולה להיות תחקירית, היא יכולה להיות מגזינית, היא יכולה להיות בנושאים יותר משמעותיים, יותר בלב השיח הציבורי ויכולים להיות נושאים במחוזות התרבות".
- מה דעתך על הז'אנר הדוקו-אקטיביסטי שהפך לאחרונה למאוד פופולרי?
"אני לא חושבת שזה יפגע במישהו אם אומר שהעיתונות שאנחנו עושים ב'עובדה' היא במסגרת הטעמים האישיים שלי, ו-דוקו אקטיביזם זה משהו שאני לא יודעת לעשות. אני חושבת שאם אנסה זה ייצא פתטי, ההתנהגות שלי מול המצלמה לא תהיה טבעית במצבים כאלה. זה לא משהו שעולה בקנה אחד עם הטעמים האישיים שלי. אני יכולה להגיד שיש מקרים שאי אפשר להתעלם מהאפקטיביות של הז'אנרים האלה. השפה של עובדה זו השפה שבה אני מרגישה הכי נוח. עם הדגש שלנו על הצד התחקירי, על כתבות מאוד מהודקות. על איך לתרגם את הנרטיב הטקסטואלי לתמונות, איך לחבר ביניהן, ואנחנו משקיעים בזה הרבה מאמץ.
"אנחנו כן מרגישים שאנחנו שומרי מאהל של העיתונות החוקרת. זה מסובך לעשות עיתונות חוקרת באופן כללי ובטלוויזיה עוד יותר. גם קשה, גם כפוי טובה לפעמים, גם מחייב אותך לעמוד בלחצים. מה שבטוח שלא תמיד זה הופך אותך לפופולרי".
הערב: פרשת שוחד חמורה
דיין: "כשאנחנו מוכרים 8 מיליארד דולר ב-5 שנים להודו, פרנסתם של אלפי ישראלים תלויה בהצלחה הזו"
שלהי אוגוסט, ניו-דלהי. כשבאמתחתם יותר מ-1000 דקות מצולמות, נפרדים אילנה דיין וצוותה מנופיה הקסומים של הודו ומקהילת סוחרי הנשק המקומית, וחוזרים ארצה, לישראל, להשלים את המשימה המטרידה ביותר שידעה התוכנית ב-15 שנות קיומה: פרשת שוחד שבה מעורבים בכירים לשעבר במשרד הביטחון הישראלי, חברות מובילות בתעשייה הביטחונית הישראלית - ביניהן "תעש" ו"רפאל", ודמויות מפתח במשרד ההגנה ההודי.
לאחר שחלק הארי של המשימה הושלם, כשסוחרי נשק, פקידי ציבור, אנשי בולשת ועיתונאים הודיים טווים לפרטי פרטים את מסכת הקשרים האפלה בין תעשיית הנשק הישראלית לצבא הודו, שבה תעשיות ישראליות משחדות במיליונים רבים של דולרים פקידים בכירים במערכת הביטחון ההודית, נדרשה דיין לעמת את הבכירים לשעבר במשרד הביטחון הישראלי ובתעשיות ביטחוניות ישראליות, עם חומרי הגלם. חומרים שמיותר לציין כי די בהם כדי לטלטל את התעשייה הביטחונית בישראל. ואכן כך היה.
בשבועות האחרונים, ועד לימים האחרונים, מכבש הלחצים מצד אותם גורמים המוזכרים בכתבה, בדרישה למנוע את פרסומה, לא פסק. דיין, מצדה, לא ויתרה. היא ידעה, ואף הודתה בכך, כי בתחקיר שישודר הערב (ג') בתוכנית פתיחת העונה של "עובדה", תיחשף אחת מפרשות השוחד החמורות בישראל, אולי אף החמורה מכולן.
כמה עובדות על "עובדה":
21.3% - רייטינג ממצוע של העונה הנוכחית
16 - מספר העונה שתיפתח הערב
454 - מספר העונות ששודרו במהלך כל העונות
מעל 14 אלף - קלטות של חומרי גלם מצולם שהצטברו במהלך העונות
250 אלף - מספר הגולשים שצפו בכתבה של איתי אנג'ל באינטרנט (מאוגוסט 2006), שהתלווה ללוחמי הנח"ל שנקלעו לקרב פנים אל פנים עם חיזבאללה בדרום לבנון, במלחמת לבנון השנייה
8640 - מספר דקות שהשקיעו אילנה דיין והבמאי גלעד טוקטלי בצילום בהודו של התחקיר, הפותח את העונה ה-16