מעולם לא נמניתי על אוהדיו של סטינג. עכשיו, כשהוא בן 58, כוכב-העל הזה מעביר אותי אל שורותיו, באלבום הטוב ביותר שלו לטעמי. הטוב ביותר, עם הסתייגות אחת הגיונית שעשויה לעלות מצד קנאיו הוותיקים: סטינג, בין יתר כישוריו, הוא כותב שירים מחונן ומיומן ביותר, אבל פה יש רק שניים שכתב בעצמו, אחד מהם ממש נפלא בשם "שיר ערש לילד חרד".
הוא לא הוציא אלבום שלם משיריו המקוריים כבר שש שנים, אבל נדמה שזה רק מעיד על ביקורת עצמית מצוינת. האלבום הטרי, שסטינג מעיד כי שאל את כותרתו משם ספר אהוב במיוחד עליו של איטאלו קאלווינו, הוא המשך המסע של סטינג לעבר תלמים שעדיין בקושי נחרשו בפופ.
יש כאן בלדה עממית מניוקאסל, מזמור מהמאה ה-14, שיר של הנרי פרסל הבריטי ושיר של שוברט שסטינג תרגם לאנגלית. אלו שירים עממיים משלהי ימי הביניים. שירים שהדיוט כמוני במוזיקה הקלאסית פוגש בעיקר בתוכנית נהדרת בקול המוזיקה, "צלילים מן העבר הרחוק", המשודרת מדי שבת בשלוש בצהריים.
יחסים לא פתורים עם ההורים
את האלבום האחרון שהוציא ב-2006, הקדיש סטינג לשירים של ג'ון דאולנד, שירי עם אליזבתניים מהמאה ה-16, שהוא ביצע מלווה בלאוטה, כלי שהוא אחד הגלגולים המוקדמים של הגיטרה. הפעם סטינג התרכז במבחר שירי-עם אנגליים שמוקדשים לעונת השנה החביבה עליו ביותר, החורף.
מסתבר שחברת התקליטים לחצה עליו להקליט אלבום חג מולד משלו, אלא שלדברי האמן הוא תמיד שנא את אווירת החג הזה, אבל נמשך אל ביטויים אחרים שלו. סטינג: "ניסיתי להשיג באלבום משהו עמוק יותר מאשר שירי חג המולד.
חג שאגב זכור לי מילדותי כאומלל, כשבכל שנה צצה במהלכו איזו מריבה משפחתית. ניסיתי להתמקד בנושא האור שמבליח דווקא בעונה הכי אפלה של השנה. זה נושא עמוק וקדום עוד יותר מהנצרות. הוא קשור פחות בגאולה הדתית ויותר בתגובת הדורות לחילופי העונות".
לצורך חלק מראיונות הקידום לאלבום, סטינג לקח עימו עיתונאים אנגלים לביקור במחוזות ילדותו בעיר הקטנה ווסלנד ליד ניוקאסל. מסתבר שלאחרונה חזר לשם לשהות של שבועיים, הארוכה ביותר שלו שם מאז עזב ללונדון בשנות ה-70.
הוא היה בנו הבכור של חלבן, ואת החורף אהב בגלל השקט והלובן בבקרים ברחובות האפורים, בשעה שסייע לאביו בעבודתו. ונדמה שהאלבום אינו רק מחווה לשירים קדומים בזמן שהם ערש תרבותו, אלא גם לערש ילדותו שלו.
היום סטינג מחזיק בשמונה בתים במאליבו, ניו-יורק, לונדון ובטוסקנה. יש לו שני ילדים מאשתו הראשונה ועוד ארבעה מאשתו הנוכחית, מפיקת הסרטים טרודי סטיילר, בת זוגו 25 שנה. אבל כפי שכתב באוטוביוגרפיה שפרסם בראשית העשור, יחסיו עם הוריו נותרו לא פתורים. עד כדי כך שכשנפטרו שניהם מסרטן באותה השנה, 1997, סטינג לא הגיע להשתתף בלוויות שלהם.
היום הוא אומר שהוא מתחרט, ושהתאבל עליהם מאז גם באמצעות המוזיקה. ולמרות שכבר כתב עליהם שירים, נדמה שהפעם סטינג באמת סוגר מעגל במחזור השירים היפהפה והצנוע הזה. כי גם אם יש כאן רק צמד שירים מקוריים, זה האלבום עם ההגשות הקוליות הכי טובות שלו אי פעם.
סטינג הכותב לקח כמה צעדים אחורה, אבל סטינג הזמר מתעלה פה. ב"פוליס" הכליא בלהיטי פופ בין הרגאיי הצבעוני לגל החדש הלבן, ובקריירת הסולו שלו התפרש להשפעות קלאסיות וג'אזיות, אבל משהו בשירים העממיים ובליווי הכלי של כלי הנשיפה, המיתר וההקשה העתיקים, וכנראה גם משהו מחוכמת וניסיון השנים, מאפשרים לקול של סטינג להישמע עמוק, עשיר, ובעיקר מחויב רגשית ועתיר תשוקה יותר מאי פעם.
כבר בשנות ה-80 המוקדמות, בתוך ואחרי "פוליס", סטינג הרבה להביע בראיונות את רתיעתו מהמרכיבים היותר מוחצנים, מרדניים ואלימים של הרוק, ושאף להתבגר באופן אחר. מבקריו מרבים להלעיג לשאפתנותו באזכורים לעושרו הרב, למראהו החיצוני, לשם הבימתי העוקצני שבחר לעצמו, לשם הלא פחות גברי שבחר ללהקתו, ולעברו הרחוק כמורה בבית-ספר.
מדלג בקלילות מעל לביקורת האוטומטית
ייתכן שהכול נכון, אבל בשנים האחרונות, בתפנית שלקח אל הדים מימי הביניים, סטינג מצא כר מרעה מוזיקלי שכמעט איש מעמיתיו לא חפץ בו, ומשום כך הוא גם מדלג בקלילות מעל לכל הביקורת האוטומטית מן העבר. מדריגלים, שירי טרובדורים ולחנים עממיים הופיעו לא מעט ברוק האנגלי, גם בהרכבי פולק וגם אצל הרכבים חשמליים כמו לד זפלין, יס וג'נטל ג'איינט, אבל סטינג כמעט שלא מתעסק בהכלאה בין המוזיקה הישנה לאמצעי ההבעה החדשים.
מצד שני, הוא גם לא משחזר אותה בנאמנות כפי שעושיםלא מעט מוזיקאים קלאסיים. הוא פשוט מנצל את חומרי הגלם היפהפיים כדי לדבר איתם בשפתו, ב"סטינגית" אופיינית. כזו שקצת מתקרבת לבלדות סולו מוקדמות שלו כמו "ירח מעל רחוב ברבן" או "שביר".
סטינג משכלל לשיא את כלי הנגינה הכי חשוב וייחודי שברשותו: קולו. כן, הוא גם נגן באס מצוין, ובעבר שר נהדר בשירים שלו ושל אחרים, אבל דווקא בלחנים הלכאורה צנועים וקטנים הללו, וכנראה זה פחות המצע המוזיקלי ויותר ההקשרים הרגשיים, ההגשות הקוליות משלבות בין היכולת הטכנית המשומנת לבין קרבה ופגיעות שבעבר הוצנעו יותר בהקלטותיו. לכן חוויית ההאזנה מרתקת ועתירת גוונים. המוזיקה עתיקה, אבל הרגשות שהזמר מעביר טריים, נוגעים.
אגב, לידיעת המעריצים: מסע ההופעות המצליח של פוליס בשנה שעברה היה כנראה האיחוד הראשון והאחרון שלהם. סטינג:" מיציתי. קשרנו קצוות לא סגורים, השלמנו את המעגל, ואנחנו לא צריכים לעשות את זה שוב. עשינו המון כסף, שימחנו המון אנשים, והצלחנו להישאר חברים". *