חקירות, מעטפות, ריביות. הטמפרטורה מאחורי הקווים מתקרבת לנקודת רתיחה. כנראה שהאדים מסתירים את הבעיות שיש למכבי ת"א על המגרש, כך שקשה עוד להבחין במגמת שיפור. למזלה פוגשת מכבי את קאחה לבוראל בתחילת עונה, רגע אחרי שהקבוצה שינתה את פניה לחלוטין ורגע לפני שהמאמן שלה מטביע את חותמו על ההרכב החדש. מעבר לזה, שחקני המועדון הבכירים נמצאים בדרך אל או מחדר מיון, כך שמכבי לא יכלה לבקש זמן טוב יותר למשחק בוויטוריה. זו הסיבה שלמרות כל הבעיות על ומחוץ למגרש, מכבי יכולה וצריכה לחזור עם ניצחון.
1. סמול-פורוורד: מי שולט?! אלן אנדרסון עונה על כל הציפיות שתלו בו במכבי ואף מעבר להן. כרגע הוא נראה כהחתמה המוצלחת ביותר של המועדון, ולא ממש ברור איך הוא לא משחק ב-NBA. החוזק של אנדרסון הוא ביכולות הפיזיות שלו, שהופכות את משימת השמירה עליו למאתגרת עד בלתי אפשרית. אבל כבר למדנו שאין טוב בלי רע: כבר עכשיו מתברר שיכולת הובלת הכדור שלו איננה ברמה שתוכל לסייע לרכז לנהל משחק. מעבר לזה, המבנה הפיסי שלו לא מותאם לרדוף אחרי "גמדים" של 1.80 מטר, שמשחקים בעמדות הגארד - מה שגורם להצבתו בעמדת הסמול פורוורד.
כאן גם שורש הבעיה: זו בדיוק הנקודה שיועדה לצ'אק איידסון, מי שנחשב בתחילת העונה לגניבה הגדולה ביותר שלה. ההנחה היתה שאיידסון יתפקד כמו אנתוני פארקר בזמנו - השחקן שיכול לשחק בכל עמדה במגרש ולעשות את חבריו טובים יותר. נכון לעכשיו, איידסון לא מצליח באף עמדה מלבד בדקות בהן אנדרסון מחוץ למגרש והוא יושב על העמדה הטבעית שלו.
איידסון מחפש את עצמו ופיני מחפש אותו. האם הוא קלע? מנהל משחק? מנהיג? סותם חורים? במכבי ובתקשורת מזכירים לכולם שגם פארקר הגדול כשהגיע למכבי התקשה להשתלב, רק שהוא התחרה על מקום בחמישייה מול מרק בריסקר ולא מול אלן אנדרסון. יחי ההבדל הקטן.
2. עמדת הרכז: האיש שלא הזיע. אתמול התקשר אלי חבר, אוהד שרוף של מכבי, ואמר לי תוך כדי גיחוך "נו, איפה גל מקל שלך?", כשהוא מתייחס להקפאתו של השחקן על הספסל. עניתי לו "מה אתה צוחק? הבדיחה על חשבונך ועל חשבון כל האוהדים של מכבי ת"א". ויז'נייבסקי, הרכז הראשון, משחק לרוחב, סדרן מוניות, רץ מסביב להגנת היריב, זה פנוי מוסר לו כדור, מקבל ומחזיר לשני, ממעט לחדור ולייצר מצבים לחברים. מהצד השני, דורון פרקינס, שצריך להיות הרכז הפותח. מרכז, חודר ומייצר מצבי קליעה אבל קצת שכונתי ואנוכי יחסית לרכז. מקל, שאמור להיות רכז העתיד של מכבי, יושב ומסתכל איך שניהם מבלגנים את המשחק, ומחשב כמה זמן ייקח למונית בסוף העונה להגיע לאולם של הקבוצה הבאה שלו.
מדברים על האסיסטים כסמן למשחק קבוצתי וכמדד לתרומה של שחקן לניהול משחק הצוות (8 אסיסטים לפרקינס ולאיידסון מול חיפה), אבל במכבי הטבלה משקרת. חלק מהאסיסטים נמסר תוך כדי מתפרצת (רוב האסיסטים של ארויו בעונה שעברה), חלק מהכדורים הם תולדה של הנעת כדור מסביב להגנה תוך כדי תרגיל (רוב האסיסטים של ויזנייבסקי). כדי לראות ולהבין עד כמה המשחק של מכבי מאורגן צריך להסתכל על כמות ניסיונות הקליעה והנקודות של הגבוהים, שכן הם תלויים בשחקנים אחרים שימסרו להם. אם נחזור למשחק מול חיפה נראה בדיוק את הבלוף: מכבי מסרה 24 אסיסטים, אבל פישר ולאזמה זרקו רק 5 פעמים לסל (קליעה אחת מוצלחת), חלקן בכלל מריבאונד התקפה. לגרשון יש בעיה בניהול המשחק, אבל משום מה הרכז הראשון של נבחרת ישראל הוא לא אלטרנטיבה לפתרון.
3. פאוור-פורוורד: ביי ביי, ליאור. מי שסובל הכי הרבה מבעיית ניהול המשחק במכבי הוא סטפון לאזמה, מאחר ומבחינה התקפית הוא המוגבל ביותר מבין שחקני הקו הקדמי, כך שהתלות שלו בקבלת הכדור בתזמון ובמיקום המתאימים היא הגדולה ביותר. את בעיית התאמת המסירה ללאזמה פתרו הרכזים של מכבי בצורה פשוטה: הם לא מוסרים לו. אין דיכאון גדול יותר לשחקן גבוה מלעלות ולרדת במורד המגרש בלי לגעת בכדור. תסתכלו על לאזמה ותבינו.
גם מי שאמור להיות הגבוה המוביל של מכבי רחוק מלהטביע את חותמו. לזכותו של לאמפה יאמר שהוא האחרון שהצטרף לאימונים. אם תסתכלו מקרוב תגלו שלאמפה מזכיר לכם את ליאור אליהו, כן זה שילבש את מדי קאחה לבוראל. שחקן גבוה ואתלטי, פוטנציאל NBA, משחק התקפה טוב, ללא משחק עם הגב לסל והכי חשוב ללא הגנה. ההבדל היחיד הוא שלאמפה מעדיף לזרוק מבחוץ וליאור תוך כדי תנועה לסל מחצי מטר. שניהם מהווים שחקן מטרה: לרכז של הקבוצה שלהם כדי לסיים התקפה ולרכזים של היריבות כנקודת החולשה בהגנה. בין ההתקפה של לאזמה וההגנה של לאמפה, מיליון וחצי דולר לאליהו פתאום לא נראים אופציה רעה כל כך.