"כל דבר הוא יותר מדבר אחד" - כתב סופר ששמו נשמט ממני. גם כל אדם, וכמובן שגם יצחק רבין. משום כך, כשמדברים על מורשתו של אדם זה בדרך כלל מוטעה, ובעיקר מטעה, כי האדם הוא כל כך הרבה דברים שלא ניתן לדחוס אותם לתוך תבנית אחת.
יש אנשים בודדים שמכלול חייהם משקף מורשת מסוימת. מהאטמה גנדי, אלברט שווייצר, אמא תרזה, כאלה. בודדים הם הפוליטיקאים שהיתה להם דרך אחת שלאורכה הלכו כל, או רוב חייהם.
אומרים שמורשתו של יצחק רבין היא השלום. זה נכון בקושי לתקופה שבה הלך לעולמו, עם הסכם אוסלו וכל השאר. גם אז היו לו עמדות שפעם הוגדרו כ"ביטחוניסטיות", השם הנרדף לימניות. אבל נניח שהשמאלנות והשלום אכן הגדירו נכון את רבין במותו, זה רק מוכיח שהמורשת, יותר משהיא משקפת, היא לפעמים עניין של עיתוי.
רבין היה חשדן גדול בערבים. לו חי כדי להיווכח מה ייצא מהסכם אוסלו - האם עדיין היה מחזיק בעמדות של ערב ההסכם? ניקח לדוגמה את מנחם בגין: לו הלך לעולמו לפני ביקור סאדאת, היה משאיר אחריו מורשת ימנית קיצונית בנוסח שתי גדות לירדן.
או אם אריאל שרון היה מאבד את הכרתו לפני ההתנתקות, הן מהליכוד והן מעזה, איזו מורשת היתה מודבקת לו? או אהוד אולמרט - לו הלך לעולמו, חס ושלום, לפני ששינה את דעותיו, הרי שמורשתו היתה ימנית מאין כמותה, ואילו היום הוא כמעט מלך השמאל.
קלישאות המורשת
זה מאוד יפה וממלכתי לדבר בימי זיכרון על מורשת רבין. זה מאפשר לכל מיני אנשים להעלות כל מיני זיכרונות, ובעיקר זה מעניק לפוליטיקאים במה כדי להשתפך מעליה עם שלל ססמאות וקלישאות שאינן אומרות דבר. אבל למעשה המורשת של רבין, אם היתה כזו, כבר התיישנה. מה שהיה נכון לפני 14 שנה, כבר לא נכון היום. כאשר רבין הלך, יש אומרים נדחף על ידי פרס, להסכם אוסלו, המצב באזור היה שונה. השוני היה בכך שאז עוד אפשר היה לקוות ולהאמין שכל מה שצריך כדי שיהיה שלום זה שאנחנו נרצה בכך. או, כפי שיש האוהבים להתבטא, "נפעל" למען המטרה הזאת.
אבל בינתיים התבגרנו. היה לנו אוסלו, שהתנפץ על ראשינו בקול גדול של טילים וקסאמים ושאר פגזים ומתאבדים. והיה לנו לאחר מכן ראש הממשלה אהוד ברק, שהלך לקמפ דייוויד עם הכוונות הכי טובות שהיו מלוות בנכונות אמיתית לוויתורים מרחיקי לכת - רק כדי לקבל מיאסר ערפאת עוד אינתיפאדה.
האירועים הללו לימדו את כל מי שהיה מוכן ללמוד שהתזה שלפיה השלום הוא בידי ישראל מוטעית מיסודה. מי שהיה מוכן לעשות את חשבון נפשו ועמדותיו נאלץ להגיע למסקנה העצובה, אולי הטרגית, שהבעיה היא הם, הצד השני, הערבים, הפלסטינים. שאין עם מי לדבר.
הקול הנחוץ
מובן שנשארו עדיין איים של אנשים המסרבים ללמוד ולהתבגר. בעניין זה צדק השבוע אהוד ברק כשאמר לחברי סיעתו השמאלנים שהם כמו ילדים קטנים הרוקעים ברגליהם, "רוצים שלום". כי זה לא מספיק שאנחנו רוצים שלום - צריך שגם הם ירצו. והם לא רוצים, או לא יכולים - לא משנה, התוצאה היא, שוב, שאין עם מי לדבר.
אבל טוב שהם קיימים, הילדים הקטנים. חברה הבנויה רק על מבוגרים מפוכחים שאיבדו תקווה היא חברה לא בריאה. אנחנו זקוקים גם לילדים האלה. וטוב שהם עדיין מסוגלים לדבר ביראת קודש על "מורשת רבין", כשהם מתכוונים למעשה לכמיהה לשלום שרבין, בגלל הירצחו בגין אוסלו, הפך לסמל שלה.
matigolan@globes.co.il