צריך אומץ לשבת מול קולגות ולפתוח את הפה. רק המחשבה על מה יגידו, עלולה לשתק. "חלק גדול מהתחושה הטובה שלנו עם עצמנו נמדדת לפי איך האחרים מגיבים אלינו", אומרת הפסיכותרפיסטית אלישבע מילוא, "החלק של ההערכה העצמית הוא יחסי - כמה אני טוב ביחס למישהו אחר. ברגע שמישהו מבקר אותי או את ההתנהגות שלי, אני מיד מרגיש נחות ממנו ותחושת הערך העצמי שלי יורדת. גם כאשר הביקורת לא ניתנת בנימה קטלנית, התחושה היא שאני לא מספיק טוב ושיש טובים ממני. יש לזה גם היבט הישרדותי. אם מבקרים אותי כמנהל או מבקרים משהו חיצוני לי, שאני מופקד עליו, כמו סרט או הצגה, יש לביקורת ביטוי כלכלי של הצלחה או כישלון".
עד כמה אנחנו משותקים מהפחד מביקורת?
"כשאני מבקר את עצמי זה בשליטה שלי, אבל כשמישהו מעביר עליי ביקורת זה לא. אנשים שהתחושה העצמית שלהם יותר חלשה ולא מגובשת, והם מאוד תלויים בפידבק חיובי מהסביבה כדי להרגיש טוב עם עצמם, יכולים להרגיש מרוסקים כשהם עומדים מול ביקורת. הם לא יודעים איך להתמודד איתה, בייחוד כאשר הביקורת היא על דברים מהותיים בתכונות או בהתנהגויות שלהם. במקרים כאלה הביקורת מאיימת על האדם ומביאה אותו לעיסוק עצמי של איך לא להגיע שוב למקום שבו אני מבוקר".
עד כמה התהליך הזה מסרס אותנו?
"הפחד מביקורת יכול להרוס את הספונטניות, את היצירתיות ואת ההתנהגות שלנו. אנחנו נעשה דברים בהתאם למה שאנחנו חושבים שהשני רוצה".
האם היינו מממשים את הפוטנציאל הגלום בנו יותר טוב ללא הפחד?
"בוודאי. זה כמו ההבדל בין להיות בבית כלא או להיות חופשי. זו שאלה של מידתיות. אף אחד לא אוהב שמבקרים אותו, אבל חלקנו הגדול יכול לחיות עם ביקורת. אדם שלא מסוגל לשמוע ביקורת, תחושת העצמי שלו מאוד רעועה ותחושת הקיום שלו מעורערת. אם הוא יצליח להפסיק לפחד מביקורת ואפילו לראות בה משהו שיכול לתרום לו, הוא יגדל ויתגבש".
מתי משתחררים מהפחד?
"ככל שהאדם יותר חזק ומגובש, היכולת שלו לספוג ביקורת גדלה, והוא מפסיק לרצות את הסביבה ומבטא יותר את האני האותנטי שלו".
מה התחושות שביקורת מעוררת בנו?
"קשה לנו לשאת את העלבון שיש בעובדה שאנחנו נחותים במשהו, שיש לנו מגרעת. אף אחד לא רואה את הגיבנת של עצמו, ואנחנו לא אוהבים שמראים לנו את הגיבנת, כי אז אנו חווים מין קריסה כזו פנימה של תחושות של עצב שמלוות בחשש של 'מה אני אעשה הלאה, איך אני אתנהג מעתה'".
ולמה אנחנו לא מתמודדים עם זה?
"כי גם אם הביקורת בונה, אז מעבר לעלבון יש תחושה של חוסר אונים, כי אתה לא יודע איך לתקן. למשל, אדם שמעירים לו שהוא מתנסח בבוטות - יכול להיות שהוא לא יודע אחרת, או שהשפה שלו לא מספיק עשירה".
גם אנשים שמחמירים עם עצמם מתקשים לקבל ביקורת?
"כן, כי כשאתה אומר משהו לגבי המגרעות של עצמך, יש תחושה של שלמות - אני מודע לעצמי ויודע את חסרונותיי, אבל אם מישהו אחר רואה בך את התכונה הפחות טובה, אז זה משהו שיגביר את המגרעת שלך".
למה ביקורת חיצונית אכזרית יותר מזו הפנימית?
"כמו תינוק שרואה את עצמו דרך העיניים המתפעלות של אימא שלו, כך גם אנחנו: צריכים שיהיו מסביבנו עיניים מתפעלות ומעטפת של אנשים משמעותיים, שמעניקים לנו פידבקים חיוביים. תחושת הזהות והביטחון שלנו מאוד תלויה במה אחר משמעותי חושב עלינו, וכל ביקורת ממישהו שקרוב אלינו סודקת את המעטפת".
מצד שני, היא יכולה להניע אותנו קדימה.
"כשבנאדם חזק ויש לו את הכוח להיות גמיש ולשנות, ביקורת בהחלט יכולה להביא לשינוי מגמה והתנהלות. מדובר באנשים שהתפתחה אצלם אישיות שהיא מגובשת מספיק בשביל שתוכל לראות אפשרויות בחירה. אם אתה יודע ליצור הסתעפויות בדרכים שבהן אתה הולך אתה יכול לצמוח מביקורת, אך אם אתה כפייתי ויש לך רק נתיב אחד, סביר שתגיב בעלבון או בהתפרצות של זעם".
מה גורם לאדם לבחור לשמש כפונקציה ביקורתית?
"המבקרים הם אנשים שמאוד ביקורתיים כלפי עצמם. יש ממד של פרפקציוניזם - דברים צריכים להיות כך, כמו שהם רואים את הדברים, ולא אחרת. יש דרך נכונה אחת ואין בלתה. הם מרגישים גם הרבה פעמים סיפוק מלהקטין את האחר, זה אמצעי שליטה: הם מרגישים גדולים ברגע שהם יכולים למזער את השני".
הפסיכולוג מיקי רוזנשטיין, מנכ"ל חברת מפגש, שהיה בעבר מפקד בית הספר למנהיגות של צה"ל, סבור שהביקורת היא סוג של Mirroring, מראה שאנחנו מציבים מול עצמנו, אבל לא כתהליך פסיבי, אלא כזה שנגזרת ממנו פעולה, ומפה הביקורת תהיה בונה או הורסת. הביקורת מתחילה בילדות ומצויה באגדות הילדים. "כשהמלכה עומדת מול המראה באגדת שלגיה ושואלת את המראה האם יש יפה ממנה בכל הממלכה, זה כדי לשמוע שהיא הכי יפה. וכשהמראה עונה למלכה ששלגיה יפה ממנה, לא מפליא שהמלכה מחליטה להרוג אותה. זו ההמחשה הכי עמוקה לצורך של כולנו לקבל חיזוק למושלמות שלנו, ואת המחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור פגיעה בדימוי הזה שלנו. הנרקיסיזם הזה אמור להפוך לריאלי עם השנים. אבל קורה שלא, ואז אנחנו מסרבים לקבל ביקורת שפוגעת בדימוי המושלם שלנו. מי שמתבגר בצורה תקינה, לומד לקבל את הביקורת כחלק בלתי נפרד מהחיים הבוגרים".
בדרך כלל מנהלים מצהירים שהם פתוחים לביקורת.
"אין באמת אדם שאוהב לשמוע ביקורת, אלא אם כן זה נותן לו הד חיובי על הדימוי שלו בעיני עצמו. מנהלים יאהבו לשמוע דברים טובים, שיבנו אותם ולא יסרסו אותם. עם זאת, ברגע שמנהל מעדיף לשמוע רק דברים חיוביים, קיים חשש שהארגון לא יקבל תמונת מציאות. לא מעט מנהלים ומנהיגים מקיפים את עצמם במי שאומר להם רק את מה שהם רוצים לשמוע ולא מעבירים עליהם ביקורת אמת, ואז יש התנתקות מהתמונה האמיתית, מה שעלול במקרים קיצוניים להוביל להכחדה של אותם ארגונים".
רוזנשטיין מדגיש שלרוב בני האדם לא נוח עם ביקורת, במיוחד כשהיא נופלת על חלקים בעייתיים באישיות שלהם. "להגיד לאדם תוקפני 'אתה תוקפני', זה לפוצץ אותו", הוא אומר. "הוא לא יהיה מוכן לשמוע את זה, כי זה יושב אצלו על מקום שלא נוח לו לקבל אותו. לעומת זאת, רוב האנשים אוהבים לקבל ביקורת בונה. מניסיוני, אנשים יותר מתפתחים מתוך פרגון".
בכל ארגון יש תמיד מישהו שמבקר, מעין טרבל מייקר.
"נכון, יש אנשים שמבקרים קבוע ובדרך כלל לא נאהב אותם. ברגע שיש מישהו שכל הזמן צועק ביקורת, אנחנו מפסיקים להתייחס אליו ברצינות ומוקיעים אותו. הביקורת שלו מפסיקה להיות רלוונטית ואנחנו מתייקים אותו כטיפוס שלילי שתמיד רואה את הלא טוב. החוכמה היא שתגיד לי מה כן, ולא רק מה שלא".
הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי טוען שבקושי יש ביקורת בחיינו, ומה שאנחנו חושבים בטעות כביקורת, זהו גבב של וכחנות, רוע, קונפליקטים ומה לא. "לאנשים אין צורך לבקר. הצורך הזה מאפיין רק את התרבות המערבית. שאלתי ידידים סינים אם יש ביקורת בתרבות שלהם והם אמרו שכן, אבל לא הצליחו לתת דוגמאות. בתרבות הסינית במיוחד, אסור לתת תשובה שלילית לאדם, עדיף לשקר. פעם אמר לי פקיד גבוה מאוד בהונג-קונג, כשעוד הייתה מושבה סינית, שהקושי הגדול שלו הוא להבין אם כשהמזכיר שלו אומר כן, הוא מתכוון לזה באמת או מתכוון ל'לא'".
למה שיפוט האחר התפתח דווקא במערב?
"שאלה קשה. זה התחיל עם תרבות הנביאים 'הוכח תוכיח את רעך', שם הייתה קריאה לביקורת על התנהגות. ביקורת על דעות התחילה ביוון העתיקה. צריך לזכור שלביקורת יש כללים, ובארץ אין ביקורת".
מה יש?
"הביקורת מתחילה בהסכמה בין המבקר למושא הביקורת, ולא מתקיפים לפני שמבקשים. מה שקורה באינטרנט, למשל, זאת לא ביקורת, זה לא נסבל שאדם לא מכבד את דעתו של הזולת".
לפנות לאנשים ולבקש, "בואו תכסחו אותי"?
"כן. זה כלל יסודי. הכלל השני הוא שצריך להעריך את מי שאתה מבקר. אפלטון היה מודע לזה וקבע שלא מבקרים דעה שלא מכבדים".
יש ביקורת בונה?
"כמה שביקורת יותר הרסנית היא יותר טובה".
מבקר המדינה מייצר ביקורת?
"גם זו לא ביקורת. הוא אומבודסמן, נציב קבילות הציבור, מישהו שמוצא פגמים. הוא לא אמר, שר הביטחון טעה, אלא שר הביטחון בזבזן. נכון שתוכחה הביאה לביקורת, אבל היא לא ביקורת".
איך אפשר להתמודד עם ביקורת בשלום?
"אם המבקר אומר דברי טעם, גם אם אתה לא מסכים איתם, צריך לומר לו תודה. אם זו אמת, אומרים אתה צודק. זה משחק עם כללים מאוד מדויקים".
עדיף לנתח
"צריך לתת פתרון לצד ביקורת", אומרת מישל טיר ומציעה לעבור לשפה רכה
מישל טיר, מנחה למיומנויות תקשורת מול קהל ומצלמה, מעדיפה את המילה ניתוח. "לנתח דברים נשמע הרבה יותר רך מהמילה 'לבקר'. אם אומר למישהו שביחד ננתח ונשפר את ההופעה, אשמע יותר משכנעת. מאותה סיבה אני גם לא אוהבת את הצירוף ביקורת בונה, זה סוג של אוקסימורון, כי ביקורת, שמעצם טבעה איננה מועילה לאף אחד, לא יכולה להיות בונה".
איך את מכינה אנשים לדעת לקבל ביקורת?
"מילת המפתח היא איך. אדם שיודע שישאלו אותו שאלה קטלנית יבוקר לא רק על מה שאמר, אלא על איך שענה. חשוב להבין שמיומנויות תקשורת הן דבר נרכש, אפשר להעלות את התרחישים הצפויים. מחקרים מצביעים על כך שהרושם הראשוני נוצר בארבע השניות הראשונות לפגישה, כי לשפת גוף יש המון כוח. אני ממליצה להימנע מתנוחת הביקורת - לא לשבת בידיים משולבות על בית החזה, מכסות על אזור הרגש, הסנטר מורם, שזה ביטוי להתנשאות. התנוחה הזאת אומרת, 'בואי תוכיחי לי מה את יודעת'".
וכיצד להעביר את המסר?
"אני מלמדת את התלמידים שלי להסתכל על עצמם באהבה, שלא יהיה להם יצר ביקורת עצמי נוקשה מדי. כל אחד חייב להתחבר לצד הטוב והאמיתי שלו, כי אנשים מוכנים להקשיב לביקורת שיש לי לומר, אם היא מגיעה ממקום כן. ביקורת זו אינטראקציה בין שני אנשים, עניין של אופי. זה משהו שאפשר ללמד אותו.
"למשל, להוציא מהלקסיקון את המילה 'אבל'. אם אומר למישהו, 'כל הכבוד, הצלחת, אבל... מה עשיתי? עדיף לומר: 'כל הכבוד, בוא תנסה גם את זה', או להשתמש במילים חלופיות כמו 'יחד עם זאת'. כדאי גם להתרחק מהמילה 'לא', או לפחות לשים אותה בחלק השני של המשפט. אולמרט נשא נאום ב2008- ואמר: 'פנינו אינם למלחמה, פנינו לשלום'. עדיף היה להפוך את הסדר: 'פנינו לשלום ולא למלחמה', זה נשמע טוב יותר".
טיר מאמינה בביקורת יעילה, "כל אדם מוכן לקבל ביקורת ממי שהוא מוכן לקבל את דעתו, כי זה מתפקד עבורו כמו מראה. לכן, גם השחקנים הבכירים ביותר בהוליווד לוקחים לעצמם מאמנת שחקנים, שעומדת מולם ונותנת להם פידבק. אלא שלא מספיק רק להעביר ביקורת, צריך לתת גם פתרון".