גם בימים אלה, של הצפת הספרים מחד והתמעטות וצמצום מדורי הספרות והתרבות מאידך, "האמיתית" של שאנדור מאראי מצליח לגרום לגל לא קטן של ביקורות ודיונים ספרותיים, כי ספר של מאראי, כל ספר, הוא אירוע תרבותי.
בחודשיים מאז יצא אל המדפים בתרגום עברי נהדר של מרים אלגזי, נכתבו עליו ביקורות אוהדות רבות, רק שהקריאה בהן מזכירה את הסיפור על העיוור שנתנו לו להגדיר מה זה פיל, הוא מישש רגל וחשב שזה גזע עץ, מישש חדק - והיה משוכנע שזה בכלל חבל.
כל אחד מהמבקרים מצא בספר עיסוק עמוק בנושא אחר. זה דיבר על אהבה, זה דיבר על בדידות, זה ניתח את הפער בין אהבה למעמד, זו כתבה על התשוקה לבלתי מושג... כל אחד התייחס לנושא (אחד או יותר) עמוק ורחב שנמצא מאחורי סיפור העלילה. הם כולם צודקים.
יותר מאשר שיקוף מציאות
ב"אמיתית" יש את כל אלה ויותר, כי אצל מאראי הסיפור הוא רק תירוץ. הטקסט שלו תמיד פסיכולוגי ופילוסופי וחברתי: "גברתי", אמר, "לא תאמיני עד כמה אני שמרן, מיושן ושומר חוק. אולי רק אנחנו הסופרים, מכבדים באמת את החוק. האזרח המצוי הרבה יותר הרפתקני, כן, יצור מהפכני יותר ממה שחושבים. זה לא מקרה שנושא הדגל של כל תנועה מהפכנית הוא אזרח שסטה" (עמ' 92-93).
הקורא העברי נפגש בסופר ההונגרי הגדול רק ב-2002, כשיצא התרגום העברי של "הנרות בערו עד כלות". כבר מהפגישה הראשונה הזו נוצר כאן קהל לא קטן שמחכה בשקיקה לכל תרגום מתוך יותר מ-50 היצירות הספרותיות שהספיק לכתוב, לפני ששם קץ לחייו ב-1989 בגיל 89.
מעניין לראות איך הכתיבה המרכז-אירופית במהותה, שמלווה בתחושת העקירה של מהגר, מצליחה למצוא דרכה לכל-כך הרבה לבבות, דווקא בתקופה שספרות קלילה ש"לא עושה עניין" כובשת כל מדף.
אז מי זו "האמיתית"? אישה? אהבה? בדידות קיומית? מאראי, בסגנון הווידויים שמאפיין את כתיבתו, מנסה לחפש אחריה דרך מונולוגים של שלוש דמויות באירופה של בין שתי מלחמות עולם. אילונקה היפה - האישה הנבגדת, פטר - הבעל (שמוצא עצמו נבגד גם הוא), יהודית אלונזו - המשרתת היהודייה שהיא גם האהובה, ואחרית דבר שהיא מונולוג רביעי, המתרחש ביבשת המקלט החדשה - ארה"ב.
סגנון הרשומון המוכר מקבל כאן עומק שהופך את הסיפור ליותר מאשר שיקוף מציאות מזוויות שונות. לתלת-הממד נוצרת פינה רביעית. פנימית. כי כל מונולוג הופך את התובנה שנבנתה במונולוג הקודם, ובונה על הריסותיו פילוסופיה אחרת של האירועים והדמויות.
ניתן לומר שמעבר לשלוש הדמויות המספרות קיים גיבור רביעי, שהוא אולי החשוב מכולן - סגנון הכתיבה. כל כולו רובד על רובד והוא זה שמניע את העלילה, כי לא האירועים חשובים כאן אלא הפרשנות. "רק העובדות בטוחות, המציאות. ההסבר שלנו לעובדות הוא רק ספרות יפה", הוא כותב ואורג בספריו את ההיפך.
ב"אמיתית", יותר מאשר בספריו האחרים, הקורא מרותק לפיתולי העלילה, ומוצא עצמו הולך שבי אחרי התובנות שבכל משפט ופסקה: העיסוק בבדידות שמלווה את כל יצירתו של מאראי: "אני יודע, אתה חושב על הבדידות. על הבדידות העמוקה, הסמיכה שמקיפה כל אדם שיש לו נפש יצירתית"; אחרי התיעוב שלו את הבורגנות אבל אי-יכולתו להתקיים בלעדיה; אחרי הפסימיות מתוצאותיה של האהבה: "האהבה, אם היא אמיתית, היא תמיד קטלנית".
ובעיקר אחרי תפיסת החיים המפוכחת והקודרת של מאראי: "לטבע אין צורך בהזיות אנושיות כאלו. הטבע רוצה רק לבנות ולהרוס, כי זה טבעו. הוא אכזרי. כי יש לו תוכנית, והוא אדיש".