גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

לדוגמה: מה זה אומר שבסוף שנת 2008 פורסם בכלי התקשורת שהיתה ירידה של 6% במספר מקרי הפשע שדווחו למשטרה? האם זה אומר שיש ירידה במספר מקרי הפשע בישראל - או שהמסקנה הנכונה יותר להסיק היא שיש פחות מקרי פשע שמדווחים עליהם למשטרה, כי הנפגעים כבר פחות מאמינים ביכולת שלה לסייע?

ואם כבר מדברים על זה - אז מה זה אומר שיש עלייה ברורה כל-כך בכמות זמן האוויר שמקבלים מקרי הפשע האלה בתקשורת (כן, אלה שפחות מדווחים עליהם למשטרה)? האם זה משקף מגמה ברורה של עלייה והחמרה במקרי הפשיעה ובסוגם, מה שעוזר אולי לענות על השאלה הקודמת? או שאולי זה משקף משהו אחר לגמרי, כמו למשל, את העובדה שהתקשורת פשוט מצאה מקור הכנסה נאה מתוכן זמין וקל להשגה, שמהווה את המקבילה העיתונאית לסדרות מתח או לטלנובלות זולות להפקה?

התקשורת התאהבה

ונניח שהתקשורת באמת התאהבה מעל הראש בתחום הפשיעה, הסקסי כל-כך, המספק כל-כך הרבה רייטינג - האם זה אומר שבזכות העיסוק התקשורתי המאסיבי, המשטרה הופכת לגיבורת תרבות? או שאולי כל הסיקור התקשורתי הזה דווקא גורם לציבור להרגיש מעורער, ואפילו לחלוטין לא בטוח, וכתוצאה מכך ככל שעובר הזמן הוא רק מזלזל יותר ביכולתה של המשטרה להשליט סדר, שלום וביטחון אישי בחיי היום-יום של אזרחי המדינה?

ומה זה אומר מעבר לכך, בעצם - שהתקשורת, בהתעסקות הזאת שלה, עוזרת למשטרה לבסס דימוי של גוף שהציבור צריך אותו? או שהיא דווקא גורמת לו לבעיות תדמיתיות קשות של לא-יוצלח, נוכח העובדה שלפי כמות הכיסוי התקשורתי, נדמה כי הפשע רק גואה וגואה ולא יודע שובע, והנתונים האמיתיים (אם הם אכן משקפים את האמת) הופכים לפחות רלוונטיים?

ונניח שהמשטרה באמת מרגישה שיש לה בעיות תדמית, כמו הרבה גופים ואישים ממותגים במדינה הזאת, שהבינו כי תקשורת זה שם המשחק של המילניום השלישי. אז מה זה אומר? האם זה אומר שהמשטרה מנסה עכשיו למצוא דרכים להאדיר את ההישגים שלה, כדי להתמודד עם בעיית התדמית? האם, למשל, זה אומר שיש למשטרה אינטרס שיועצם הכיסוי התקשורתי של תפיסת פושע, כמו הרוצח של משפחת אושרנקו או מקרה פשע של סלבס מתוקשרים כמו של דודו טופז? ונניח שבאמת יש לה אינטרס ברור כזה, של העצמת התקשורת סביב ההישגים שלה, כי אחרי הכול - גם לה, כמו לכולנו, יש תדמית לפרנס - אז האם זה אומר שהיא תשתף פעולה עם התקשורת בכל מיני דרכים?

ונניח שיש צו איסור פרסום על פרשה מסוימת - האם זה אומר שהמשטרה בעצם אוכלת אותה, כי יש פחות כיסוי תקשורתי של הפרשה? או שלהפך - האם זה דווקא אומר שאיסור כזה יכול להוות סוג של טיזר לחשיפה, כמו פרומו אם תרצו, כי כולם סקרנים לדעת מה קורה שם, מאחורי צו ההשתקה?

והאם צריך להתעכב ולתהות איך זה שגם כשאסור לפרסם, לעיתונות לא קשה להשיג חומר מצולם מהתקופה שבה התקיימה החקירה תחת צו איסור פרסום? כמו, למשל, תמונות של נחקרים מגיעים למשטרה, תמונות דוגמת אלה שפורסמו בימים האחרונים ובהן נראתה אשת הרוצח של משפחת אושרנקו מגיעה לחקירה, בתקופה בה החקירה היתה תחת איסור פרסום?

קונספט של ריאליטי?

נורא מבלבל כל הקטע הזה, כבר אמרתי לכם.

קשה מאוד להבין גם מה זה אומר, לאורך זמן, שהסיפורים האלה תופסים עוד ועוד מקום בתקשורת. האם זה באמת בגלל כל הסיבות האלה, או אולי בכלל מסיבות אחרות? ומה ההשלכות של זה, לאורך זמן?

האם זה אומר שבציבור מתפשטת תחושת גועל מהפשע הגואה, ולכן התקשורת למעשה עוזרת במניעת פשעים עתידיים? או שאולי כל הכיסוי התקשורתי הזה דווקא עובד בדומה לדרך שבה עובד קונספט תוכניות הריאליטי בטלוויזיה, ואז זה אומר שבעצם הכיסוי המאסיבי הופך פושעים לכוכבי אינסטנט שכל המדינה מכירה אותם, ואז המשמעות היא, בעצם, שכל המגמה הזו רק מעודדת את התפתחות הפשע בישראל?

ומה זה אומר, באמת, לגבי הציבור? האם כתוצאה מהמציאות הזאת הוא מרגיש מיואש יותר, קהה חושים יותר, ולאט-לאט נשחקים מעט הערכים שעוד נותרו בו, כי נוצרת אווירה של פשע שפושה ברחובות, של "הכול מותר", ואיש איש כטוב בעיניו יעשה?

ומה זה אומר לגבי מי שמנווט את הסיפורים האלה בתקשורת ומורח אותם בתמונות צבעוניות ובכותרות דרמטיות? האם הוא מודע למגמה הזאת, לכדור השלג הזה שמזין את עצמו ורק הולך וגדל, או האם הוא מעדיף לחשוב רק על כמה עיניים יראו את הכותרת הסנסציונית של היום, ותעזבו אותו מהשפעות ארוכות-טווח?

במילים אחרות, ובשורה התחתונה - מה כל זה אומר? שהפכנו למדינה שרק הטווח הקצר לנגד עיניה, ולא משנה לאן מסתכלים? או שלמישהו כאן בכל זאת אכפת?