מעולם לא רחשו ל"ציבור" או ל"צרכן" או ל"גב' כהן מחדרה", או ל"אדון משה מנתניה" כל כך הרבה סימפטיה. כל כך הרבה רגולטורים, חברי כנסת, עורכי דין, מנהלי חברות, מנהלי השקעות ("מוסדיים") ועיתונאים יוצאים מגדרם כדי לדאוג לציבור. הם מתפייטים על מר גורלו, עד כמה הוא מסכן, עשוק ונרדף, ממחישים לו עד עד כמה הם נלחמים בשבילו ואיך הם מצילים את עורו ודואגים לרווחתו.
זה היה השבוע שבו נסגרו הסדרי החוב של אפריקה וצים, השבוע שבו מנסים להדיח את יו"ר דיסקונט והשבוע שבו החלטנו לבדוק למי בדיוק נאמנים כל אלה המצהירים על נאמנותם לציבור, ללקוחות ולצרכנים.
1. שלמה זהר, יו"ר דיסקונט, מתעקש להידבק לכיסו "למען הלקוחות"
הבעיה היא שלקוחות דיסקונט, כך אנו חשים, די אדישים לזהותו של יו"ר בנק, בין אם זה זהר, בכר או כל שם אחר שעולה בדמיונכם. או.קיי, היינו עדינים מדי. אנו בטוחים שרוב לקוחות דיסקונט ממש לא יודעים מי זה שלמה זוהר, ההדחה של יו"ר הבנק שלהם מעניינת את קצה הציפורן שלהם והיא בסך הכול סערה של הביצה הכלכלית.
זהר, כמובן, לא נלחם "למען הלקוחות", אלא למען כבודו ולמען האגו שלו, למען הבמה, ההשפעה, הכוח, כי איש אינו רוצה שיודבק לו ברזומה "הדחה" ממשרתו. לקוחות דיסקונט, המיעוט שיעקוב בעניין אחרי פעולותיו של זהר למען הלקוחות, יגלו שזה תהליך שסופו ידוע מראש: הרבה רעש תקשורתי, הרבה הצהרות לוחמניות, הרבה שטח לסיקור במדורים הכלכליים, ובסוף זהר יקבל את מצנח הזהב שלו, כמה מילות כבוד מכובסות ויפרוש בשקט מפועלו למען הלקוחות.
כך זה עובד אצל כולם: אין כמו כמה מיליונים טובים כדי לפצות על הרגשת הכאב שפילח את האגו והכבוד.
2. רוני חזקיהו, המפקח על הבנקים, יפעל כדי שההדחה תהיה לפי "כללי ממשל תאגידי". הכול, כמובן, למען ציבור בעלי המניות של דיסקונט
ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, נפסל בתחילה בגלל שלא נבחר לפי כללי בית הספר. קמה ועדת איתור, שברה את ראשה, קיימה סיעור מוחות אינטנסיבי והחליטה ש... הפתעה! ציון קינן הוא המועמד המתאים. כלומר, "כללי ממשל תאגידי" הם סוג של כסת"ח, סוג של מראית עין, רק כדי לעבור איזשהו מסלול שהתוצאה שלו ידועה מראש לכל הצדדים, גם לרוני חזקיהו.
שום כלל של ממשל תאגידי לא יגלה הרי מה קרה באמת בהדחה של זהר. שום כלל של ממשל תאגידי לא יגלה שאבא ברונפמן לא ממש היה מאושר מתפקוד בנו מתיו ואורח חייו הסוער. הוא החליט, כנראה, להזיז אותו בעדינות ממוקד ההחלטות בדיסקונט, מינה את נציגיו כדי לבדוק מה העניינים, ואלו לא ממש התאהבו בזהר. וזהר, מצידו, כנראה התבלבל וחשב בטעות שהוא בעל הבית האמיתי בדיסקונט. בקיצור, אין כימיה, צריך לחתוך עניינים, אבל כרגיל בעסק שמעורבים בו אנשי עסקים עם אגו בשמים, האמוציות משבשות את שיקול הדעת והדם החם רק מעכב תהליכים הכרחיים.
זהר אכן ילך, אבל ילך בדיוק לפי כל כללי הממשל התאגידי שחזקיהו כל כך דואג להם.
3. עו"ד ליפא מאיר, שייצג את בעלי האג"ח מול אפריקה, חושב שהשיג בשבילם "חבילה אטרקטיבית"
קשה עדיין לקבוע אם עו"ד ליפא מאיר אכן השיג בשביל בעלי האג"ח את המיטב, אך את החבילה האטרקטיבית באמת קיבל לב לבייב. בעלי האג"ח עוד ייאלצו להמתין לא מעט זמן כדי לראות אם כל הכסף אכן יחזור אליהם, בין אם במניות ובין אם בסדרות אג"ח חדשות, אבל מי שיצא מנצח, ללא ספק, הוא לבייב. בסופו של דבר, אחרי חודשיים של זיקוקי די-נור תקשורתיים, שבהם שכרו שני הצדדים אנשי יחסי ציבור מיומנים וגדודי טוקבקיסטים שהפציצו את הרשת, הסדר החוב משרת את לבייב הרבה יותר מאשר את בעלי האג"ח.
אפריקה לקחה את חובה הענק, הקטינה אותו וארזה אותו מחדש בצורה הרבה יותר נוחה, כך שתוכל לצאת לדרך חדשה. לבייב אמנם יזרים מאות מיליונים, אבל לא בבת אחת, אלא בתשלומים רבים. הוא איבד, אמנם, קצת יותר מ-20% מהמניות, אבל נותר בעל הבית והאיש הקובע באפריקה.
ובכלל, לבייב גילה שהשד של "הסדר חוב" לא נורא כל כך. הוא חטף אש, חטף ביקורת, חטף עלבונות, חטף מכל הבא ליד, דרשו ממנו ללכת, למכור את הווילה בלונדון, למכור נכסים אישיים, והנה הוא עומד, אחרי חודשיים של מטחי ביקורת צולבת, בראש אפריקה. והוא גם האיש שיחליט איזו "חבילה אטרקטיבית" לשלם לעו"ד ליפא מאיר, שאמור לקבל את שכרו על עבודתו המאומצת לא מבעלי האג"ח אלא מאפריקה עצמה.
לדאוג באמת ללקוחות
זה הזמן לדאוג לציבור, עכשיו הגיע הזמן, למשל, להסדר חוב של הציבור גם עם הגופים המוסדיים. למנות עו"ד שאין לו נגיעה למי שנתן או לקח את ההלוואות. העו"ד יבקש למנות נציגות שתדון עם המוסדיים על פיצוי לחוסכים, ואם הם לא יתרצו, יאיים ללכת איתם לבית משפט (מה קרה? גם אותם אפשר לפרק).
החוב שעליו מדברים הוא של כמה מיליארדי שקלים טובים שהתאדו בהלוואות די מופקרות, לאו דווקא לגופים גדולים כמו אפריקה, אלא לעשרות חברות קטנות ואנונימיות שהשמידו את הכסף. אם יתברר שהמוסדיים לא הביאו בחשבון סטנדרטים ראויים של סיכון מול סיכוי (כי הרי מותר להפסיד), אלא את הסטנדרטים של הבונוסים למנהלי ההשקעות, תדרוש הנציגות החזר מלא של הכסף. הנציגות גם תנהל מו"מ קולקטיבי על דמי הניהול המנופחים שגובים המוסדיים, משהו כמו רבע עד שליש ואף יותר מהתשואה הריאלית הממוצעת, ותדרוש להוריד אותם לרמה סבירה.
והגיע הזמן גם לסוג של הסדר חוב עם הבנקים. אפשר למנות עו"ד שינהל מו"מ קולקטיבי עבור הלקוחות הקטנים, אלו ששלמה זהר מתאמץ בשבילם להישאר בדיסקונט. האיש של הלקוחות קטנים ינהל מו"מ על המרווח הפיננסי שגובים מהם הבנקים (כלומר, ההפרש בין מה שהם נותנים בפק"מים למה שהם גובים באוברדראפטים) וידרוש מהם להשוות אותם לתנאים שניתנים לאנשי העסקים הגדולים, כמו למשל במקרה של אילן בן דב ופרטנר ושאול אלוביץ' ובזק.
בניגוד לדעה הרווחת, עושק הלקוחות הקטנים הוא לא תוצר של העמלות, אלא תולדה של המרווח הפיננסי הנדיב שגובים הבנקים במגזר משקי הבית, שבו הסיכון נמוך והפיזור הרבה יותר גדול בהשוואה למגזר העסקי.
על פי הערכות, הכנסות המימון במגזר משקי הבית הגיעו בשנת 2008 לכ-13 מיליארד שקל לשנה, ואנו בטוחים שבמו"מ נכון אפשר להקטין אותו משמעותית ואפילו לדרוש החזר רטרואקטיבי. לצורך המו"מ הקשה הזה, אפשר אפילו להשתמש בשירותי הייעוץ הטובים של שלמה זהר, אחרי שיפרוש מדיסקונט. סוף-סוף הוא יוכל לפעול למען הלקוחות.
eli@globes.co.il