העובדות: סלימאן א-שאפעי פוטר בשבוע שעבר מתפקידו ככתב בעזה של חברת חדשות ערוץ 2. א-שפעי הגיש תביעה נגד הפיטורים, והשבוע דחה בית הדין לעבודה, לבקשת ערוץ 2, את הדיון לעוד שבועיים. עד אז, כך קבע בית הדין בהסכמת הצדדים, לא ימונה כתב אחר במקומו של א-שאפעי.
חברת החדשות נתנה שני נימוקים לפיטורים. האחד: א-שאפעי כתב ספר על פרשת גלעד שליט, מבלי לקבל לכך אישור ממקום עבודתו, אף שהספר קשור לתחום הסיקור שלו; השני: א-שאפעי פרסם בספר סקופ, מכתב של גלעד, אף שהיה אמור למוסרו קודם כול לחדשות ערוץ 2.
כדי להבין מה באמת קורה שם בערוץ, צריך להפריד בין שני הנימוקים לפיטורים, ואשתדל לעשות זאת באמצעות הניסיון האישי שלי.
מי צריך אישור?
במהלך עבודתי העיתונאית, המשתרעת על פני כמה עשורים, כתבתי 3 ספרים שיצאו לאור בארץ ובעולם, וכן 3 מחזות שהועלו על בימות הקאמרי ובית-ליסין. הכול כתבתי במהלך עבודתי, תחילה בעיתון "הארץ", שבו הייתי כתב ופרשן מדיני וכן העורך האחראי, ולאחר מכן ב"גלובס", כשהייתי העורך הראשי. מעולם לא ביקשתי ממעבידי אישור לכתיבת הספרים והמחזות. ואני, כמובן, איני היחיד. עיתונאים רבים כתבו ספרים מבלי לקבל אישור ממעבידיהם, ומעולם לא שמענו, עמיתיי ואני, על צורך באישור כזה.
באשר לטענה כי הספר הוא מתחום העיסוק של א-שאפעי ככתב בעזה, זו טענה מוזרה ביותר. על מה יכתוב עיתונאי ספר דוקומנטרי אם לא על התחום שבו הוא בקי? קחו את כל הספרים העיתונאיים שנכתבו, ותיווכחו לדעת כי רובם ככולם הם מתחום עיסוקם של הכותבים. זה טבעי ומתבקש. אפילו כאשר העיתונאי כותב ספר האמור להיות בידיוני, בוודאי תמצאו בו עקבות לעיסוקו העיתונאי.
מה עושים עם סקופים?
מה שמביא אותנו לנימוק הפיטורים השני, שעל-פיו א-שאפעי לא מסר לחדשות את מכתבו של גלעד, שהיה אייטם חדשותי חשוב. בנימוק הזה יש קצת יותר בשר, אבל לא הרבה יותר מקצת. לכאורה, כתב אמור למסור למערכת שלו את כל החומר המגיע אליו במהלך עבודתו. על כך הוא מקבל את שכרו. במקרה הזה, א-שאפעי בחר לשמור את הסקופ של המכתב לספרו. לא תקין?
אחד הספרים שכתבתי, והוא רלוונטי למקרה הזה, היה "השיחות הסודיות של הנרי קיסינג'ר". פרסמתי בו לראשונה פרוטוקולים סודיים של שיחות קיסינג'ר עם המנהיגות הישראלית. השיחות התקיימו לאחר מלחמת יום הכיפורים, במהלך מסעות הדילוגים של קיסינג'ר בין ישראל-מצרים-סוריה להשגת הסכמים בין הכוחות הלוחמים. בספר זיכרונותיו "סיפורים שלא סופרו - יומנו של הצנזור הראשי", כתב אבנר (וולטר) בר-און, שנדהם כאשר קיבל לידיו את ספרי, שהיה, כהגדרתו, "ההדלפה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל".
מכאן אתם מבינים שאת "ההדלפה הגדולה בתולדות המדינה" לא מסרתי לפרסום בעיתון "הארץ" שבו הועסקתי אז. למרות זאת, מעולם לא שמעתי מילה או טענה מהעורך הראשי והבעלים גרשום שוקן על כך. להיפך, הוא בירך אותי על ההישג, ובמאבקים שנערכו לאחר מכן עם הממשלה והצנזורה, הוא והעיתון תמכו בי לכל אורך הדרך.
שוב - לא הייתי היחיד, לא ב"הארץ" ולא בארץ, שהוציא ספר עם "סקופים" שלא נמסרו למערכת. ומעולם לא היו על רקע זה שום פיטורים, אפילו לא נזיפות או טענות. כלומר, באשר לשני הנימוקים לפיטורים - א-שאפעי לא עשה דבר שדורות של עיתונאים לא עשו לפניו, עושים היום וימשיכו לעשות בעתיד.
המנכ"ל מרגיש מרומה
כיוון שכך, רחרחתי קצת בחברת החדשות, ומתברר שהבעיה העיקרית היא שמנכ"ל החדשות אבי וייס מרגיש עצמו מרומה על-ידי א-שאפעי. וייס טוען, למשל, כי א-שאפעי סיפר לו כי כתב את הספר ב-10 הימים שבהם וייס שהה בחו"ל ולכן לא ביקש אישור. לאחר מכן התברר לווייס כי החוזה על הספר נחתם חודשים לפני כן.
היו עוד כמה דברים מן הסוג הזה, שאם הם נכונים - הם בהחלט יכולים ליצור אי-אמון כלפי אדם בכלל ועיתונאי בפרט. אובדן אמון של עורך בכתב הוא בהחלט עילה לגיטימית לפיטורים - בתנאי ברור ומוחלט שיש בסיס ראייתי מוצק לאי-אמון. וזה, עניין האמון, הוא כנראה הסיפור האמיתי בפרשת א-שאפעי וערוץ 2, ועל זה, לדעתי, תיפול ההכרעה ביחס להמשך עבודתו בערוץ.
האפליה האמיתית
יש המנסים למצוא אלמנט גזעני בפרשה, בסגנון "ליהודי לא היו עושים את זה". זו שטות, אני לא מאמין שיש גזענות בחדשות ערוץ 2. אבל בהחלט יש אפליה, ולא רק בערוץ 2. כוכבים המביאים רייטינג, כמו אמנון אברמוביץ', אהוד יערי או יונית לוי לא היו מפטרים על המעשים המיוחסים לא-שאפעי. אם יש איפה ואיפה - זו היא.
matigolan@globes.co.il