1. שמעון גרשון שם ידיים על המותניים. ברק יצחקי מסיט את הפנים לכיוון האדמה. יצחק שום עם מבט נוגה בעיניים. שפת הגוף של אנשי בית"ר ירושלים בתבוסה 3-0 אתמול (שבת) לנתניה שידרה דיכאון. אבל הם טיפה נסחפים.
הכל בסופו של דבר עניין של הגדרת ציפיות: בית"ר של העונה הנוכחית היא לא קבוצת צמרת גבוהה. היא גם לא תוכננה להיות כזאת בקיץ, כשפתחה באיחור את האימונים, לא עשתה רכש, שיחררה שחקני מפתח ונבנתה טלאי על טלאי. כשבמשך קיץ שלם אתה מתמודד עם מעקלים, בתי דין ובירוקרטיה, קשה לבנות קבוצת כדורגל. התוצאה הסופית שנוצרה בבית"ר לא מספיקה בשביל להתמודד עם הסגלים האירופיים של מכבי חיפה והפועל ת"א. אתמול התברר שהיא לא טובה אפילו בשביל לעשות משהו בקופסה.
אחרי ארבע שנים מרגישים בבית"ר איך נראית הליגה בלי הכסף הגדול של ארקדי. הסגל נחלש בצורה דרסטית. הדוגמה הטובה ביותר היא ההגנה: חן עזריאל ואבי ריקן הם המגינים הקבועים העונה של בית"ר. הראשון בכלל חלוץ במקורו, השני קשר. השוער אריאל הרוש הוא ילד מוכשר, אבל הוא רחוק מלהיות טברטקו קאלה. וגם הזרים של הקבוצה לא רלוונטיים. גרשון, בנאדו ועידן טל לא משתפרים ככל שהשנים חולפות, ואיתן מתנדפת המוטיבציה ונעלמת המהירות. לגבי ברק יצחקי, ביכולת הזאת גם אם ירצה לחזור לליגה הבלגית הוא לא ימצא קבוצה שתיקח אותו.
את כל המטען הזה לקח יצחק שום בתחילת העונה, ואז הגדיר לו אספירציות מנותקות. "בקבוצה כמו בית"ר תמיד צריך לחשוב על תארים", הוא אמר. אפילו ההפסד לחיפה לפני שבועיים, שפתח פער של 10 נקודות מהמקום הראשון, לא הוציא את שום מהטריפ שלו: "חיפה עוד תאבד נקודות. אימנתי את הקבוצה הזאת כשהיא היתה בצ'מפיונס ואני יודע שזה מקשה עלייך בהמשך הליגה".
את הדיכאון שיש היום בבית וגן אפשר היה למנוע בקלות. בסך הכל היה צריך להתחבר למציאות. מצד שני, קשה לדרוש דבר כזה מקבוצה שכבר חמש שנים מתנהלת בסוג של פנטזיה. תהליך התעוררות מפנטזיה כזאת לוקח יותר מתשעה מחזורים.
2. דקה 90 באצטדיון ר"ג. מכבי ת"א לא מצליחה לחבר שלוש מסירות רצופות במשך מחצית שלמה. אוהד כהן, שוער מכבי פ"ת, מבזבז זמן במטרה לשמור על ה-1-1. למה לנסות להכריע משחק אם אפשר לשמור על נקודה (או בעצם חצי נקודה) יקרה. יש קבוצות שהבינוניות טבועה עמוק מדי ב-DNA שלהן. סוג של מנטליות שאי אפשר להשתחרר ממנה אפילו במשחק כמו אתמול, שבו הכל מסתדר לפי התוכניות שלך.
עדיין לא ברור איך רוני לוי משתלב בכל התמונה הזאת. ככל שעובר הזמן, ההחלטה שלו להגיע למועדון הזה נראית יותר ויותר תמוהה. תזכורת: בחמש השנים הראשונות שלו בקריירה במכבי חיפה לקח רוני לוי 3 אליפויות, הגיע לשמינית גמר גביע אופ"א וניצח 93 משחקי ליגה. במילים אחרות, רוני לוי היה על המסלול המהיר להפוך למאמן הבכיר ביותר בליגת העל.
אבל הצעה נדיבה של הלוזונים (15 אלף דולר נטו בחודש) עשתה את שלה, ומאז קיבלה הקריירה שלו טוויסט שלילי: לוי ניצח אצל הלוזונים רק 6 משחקים מתוך 27, ותוך חצי שנה מחק לעצמו את כל מה שעשה בחיפה. מאמן שקרע כאן את הליגה מדשדש בתהומות של ליגת העל. של התפתלויות על הדשא, בונקרים מזעזעים וניסיונות תפלים להעביר עוד דקה ועוד דקה במשחקי מרכז טבלה חסרי חשיבות שנערכים לעיני 400 צופים.
הדרך מהמקום הזה בחזרה לקבוצות הצמרת של ליגת העל יכולה רק להתארך. קצת יותר אורך רוח, או לחילופין תפיסת ג'וב זמני וחווייתי בקפריסין, היו עושים לרוני לוי רע בכיס, אבל מחזירים אותו הרבה יותר מהר למקומות שבהם הוא צריך להיות.