טעימה מהדוקו המצוין הזה קיבלנו כבר בשבוע שעבר, אך בתחילה היה לבי גס בכתבה. לא חלילה מפני שאין בסיפור של יסמין פיינגולד את כל המרכיבים הנכונים לדרמה מרגשת, אלא דווקא משום כך: "לכו לעשות דברים חשובים באמת", מלמלתי אל מול המסך.
למרות זאת, לא יכולתי שלא ללכת שבי אחרי כתבתו של יגאל מוסקו, שרובה תשודר הערב (ג'): את סיפור התהפכותה של פיינגולד עם הקיאק, פציעתה הקשה והצלתה בידי אבי טובין בעוד העוברים ושבים האחרים עומדים משותקים על גדות הירקון - נדמה כי אין איש שהחמיץ, אבל הכתבה חושפת פרטים לא ידועים שהופכים את הסיפור למרתק הרבה יותר.
למשל, העובדה שזיכרונה של יסמין נפגע באופן בלתי הפיך; שלפני כן היתה תלמידה מחוננת עם שאיפות אקדמיות ומקצועיות רחבות בהרבה מעיסוק בספורט מקצועני; שהמאבק האמיתי שלה לשיקום אינו רק מאבק פיזי עיקש, אלא בעיקר מאמץ נפשי כביר של מי שההארד-דיסק שלו נמחק כך שרק חלק ממנו ניתן לשחזור.
עקשנית? לוחמת? אלה תכונות שניתן בקלות להדביק גם לאביה המנוח, אייבי נתן, שבעודו נלחם בעבור השלום התכחש לבתו במשך כל חייו.
טלנובלה? מלודרמה? קיטש? יכול להיות, רק שכאן - הכול אמיתי.