בעיצומה של ועידה שנערכה לאחרונה ושעסקה בכלכלה ניסויית, ותוך כדי שתיית בירה, הביע ג'ון ליסט, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת שיקאגו, את דעתו שלפיה "פעם הייתי הבחור השנוא ביותר בתחום". חבריו מיהרו להבטיח לו שדבר לא השתנה.
ומה מקור היחס החברי הזה? פשוט מאוד. תשומת הלב הרבה של ליסט למרכיבים היסודיים של שיטת הניסוי הביאה להפרכת לא מעט תוצאות ניסויים חשובים בתחום הכלכלה ההתנהגותית המקובעת.
קחו לדוגמה סדרת משחקים ניסויים, ששימשו רבות את מבקרי המודל הקלאסי של הבחירה הכלכלית הרציונלית. ישנו המשחק האולטימטיבי: שחקנית א' (אנה) מקבלת 10 דולרים ונשאלת איזה סכום, אם בכלל, ברצונה להציע לשחקן ב' (ברנרד). ברנרד יכול להיענות להצעתה, אך אם הוא דוחה אותה לא הוא ולא אנה מקבלים דבר. לו היו אנה וברנרד מ*מ*קסמי-רווחים רציונליים, הייתה אנה מציעה סנט אחד, וברנרד היה מקבל את ההצעה כטובה יותר מכלום. אולם, תרחיש זה לא מתממש, ומכאן שאנה וברנרד אינם מ*מ*קסמי-רווחים רציונליים.
משחק אחר הוא "הדיקטטור", שהומצא על-ידי ג'ק קנטש, זוכה פרס נובל דניאל כהנמן וריצ'ארד תאלר. גם במשחק זה אנה מחלקת 10 דולרים, אך הפעם, לברנרד אסור לדחות את הצעתה, כך שאנה אף-פעם לא מפסידה. למרות זאת, מתברר שאנה תיתן לברנרד מדי פעם שניים או שלושה דולרים. משחק שלישי מתחיל בכך שברנרד מציע לאנה תשלום. כעת על אנה להחליט איך תיענה להצעה.
התוצאות עקביות באופן מדהים: נדמה שהמשחקים הללו מדגימים את הרצון האנושי לצדק חלוקתי. אנשים מציעים יותר ממה שהם חייבים, דוחים הצעות בלתי הוגנות, ומחזירים טובה תחת טובה. מדובר בנתון שמעצבן כלכלנים קונבנציונליים זה למעלה מעשרים שנה.
תרומתו של ליסט הייתה בכך שהראה שמקור התוצאות הוא באופן שבו נבנו הניסויים. למשל, באחת מסדרות הניסויים שניהל, הוא שינה מעט את חוקי משחק הדיקטטור. אנה נדרשה לחלק 10 דולרים בינה לבין ברנרד, אך בנוסף ניתנה לה האפשרות לקחת דולר נוסף מברנרד. לכאורה, התוספת הזאת אינה אמורה להשפיע על התוצאות. בפועל התברר שפחות אנות בוחרות לתת לברנרדים כסף בכלל, ואחת מתוך חמש לקחו את הדולר של ברנרד. ניסוי נוסף הוכיח שנכונותה של אנה לקחת כסף מברנרד יורדת כאשר היא חושבת שברנרד הרוויח את הכסף בעצמו. ליסט מצא שהוא מסוגל להניע את משתתפי הניסויים שלו לנדיבות או לקמצנות בעזרת שינויים זעירים בהרכב הניסוי.
סבב ניסויים נוסף, שאותו מתאר ליסט כמוצלח ביותר - התנהל בוועידת אספני כרטיסי בייסבול (ליסט עצמו הוא אספן נלהב). ליסט קבע משחק החלפות כרטיסים שמחקה את חוקי "החלפת מתנות", ומצא שהסוחרים התנהגו בדיוק כמו משתתפי הניסויים שלו, על אף שלא היו מודעים לכך שעוקבים אחריהם - הם התנהגו באופן לא אנוכי בעליל.
במקום לחזק את תיאוריית הבחירה הרציונלית, הניסויים של ליסט מראים שהמשתנים הפסיכולוגיים חשובים בצורות מעודנות ומורכבות הרבה יותר ממה שחשבו מנהלי הניסויים בעבר. הוא עשה זאת גם אם ממצאיו ערערו את המוניטין של אחרים. מה כל זה אומר? בעיקר שהאקדמיה אינה מקום אלטרואיסטי.**
האם, לדעתך, הגופים המפקחים על הכדורגל צריכים לקבוע סכום מקסימלי על שוויים הכולל של השחקנים (בהתבסס על עלויות ההעברה שלהם) בליגת האלופות בכל משחק נתון? לדוגמה, על אף שקבוצה כלשהי שילמה 150 מיליון ליש"ט עבור הרכב נתון, הקבוצה תוכל להשתמש בשחקנים רק עד שוווי כולל של 75 מיליון ליש"ט. הדבר יאזן את הכוחות במשחק, וימנע ממועדונים עשירים "קניית" גביעי ניצחון על-ידי רכישת השחקנים הטובים ביותר.
קית' בייטס
מר בייטס היקר,
הצעתך אמנם נשמעת סבירה, אך יש בה חורים: ראשית, חשוב על תופעות הלוואי של הצעתך: היא תיתן עדיפות למועדונים עשירים בעלי קבוצות צעירים יוקרתיות, משום שאלה בדיוק המועדונים שלשחקניהם אין עלויות העברה. הדבר גם ירפה את ידי המועדונים מהחלפת שחקנים אם יתברר שיש בקבוצה הצעירה כמה כישרונות באותו התחום (למשל שלושה שוערים מצוינים). כך, לדוגמה, האם מעריצי המוזיקה היו מרוויחים מכך שמיק ג'אגר וקית' ריצ'ארד היו מחויבים לנגן לסירוגין ב"רולינג סטונס"?
שנית, תשלומי העברה אינם בהכרח קשורים להצלחה על המגרש. הכלכלן סטפן שימנסקי, מחבר הספר "למה בריטניה הפסידה", הוכיח כי אף שגובה המשכורות שמשלם המועדון קשור להצלחתו, הוצאותיו על העברת השחקנים אינן קשורות להצלחתו.
ולבסוף, המעריצים לא באמת רוצים שהכוחות במשחק יאוזנו. בעונה של 2003-2004, העונה ה"בלתי מנוצחת" של ארסנל, ניצחה הקבוצה 84% ממשחקי הליגה שבהם השתתפה. הכרטיסים לכל המשחקים נמכרו. דווקא עונות בלתי מאוזנות מושכות יותר מעריצים. ומדוע, בעצם, לא? למועדונים הגדולים יש המון מעריצים, והם רוצים לראות ניצחונות.
בקיצור, המטרה לא נכונה, הדרך לא נכונה לממשה, ולא הבאת בחשבון את תופעות הלוואי. מצד שני, כל גוף פיקוח על בנקים בעולם ישמח להעסיק אותך.