ביום ד' בבוקר
שלמה זהר התקפל. לא שהיתה לו ברירה רבה, במאבק בין בעל בית למנהל שכיר אין לשכיר סיכוי לנצח. כשבעל הבית מחליט כי הוא לא רוצה את המנהל השכיר, למנהל נותר רק לארוז את חפציו. אלו כללי המשחק וגם היו"ר היוצא של
בנק דיסקונט מכיר אותם.
זהר נלחם 11 יום אבל בסוף הכיר במציאות. הוא יעזוב את דיסקונט עוד כמה שבועות עם פחות כבוד אבל עם הרבה יותר כסף. לפחות 7 מיליון שקל מהבנק ועוד מיליון דולר שישלמו הברונפמנים כדי שזהר יעזוב מרצונו ולא יכריח אותם לפתוח בהליך הדחה ארוך ומביך.
הברונפמנים לא טרחו להסביר לאיש מדוע החליטו להדיח את זהר, שלדבריהם היה יו"ר מצוין. "הבנק בהנהגתו של זהר צלח בהצלחה רבה את המשבר הכלכלי העולמי וקבוצת ברונפמן שראן מודה לו על כך", הודיע הדובר שלהם אתמול בבוקר.
אבל זהר אינו המפסיד האמיתי בסיפור הזה, גם לא הברונפמנים, המפסיד האמיתי כאן הוא הציבור, אותם מחזיקי המניות הקטנים שאחזקתם בבנק (74%) גדולה פי שלוש מאחזקת הברונפמנים ורובין שראן (26%).
הם הרוב אבל אותם אף אחד לא שואל ולהם אף אחד לא נותן הסבר מדוע מדיחים מעכשיו לעכשיו את היו"ר של הבנק השלישי בגודלו במדינה. בעל השליטה קבע כי זהר צריך ללכת ואימרו אמן. למה? ככה. למה עכשיו? כי ככה החליט אדגר ברונפמן.