1. לא לתת!
כשקבוצות בפיגור, נאמרות המון קלישאות בחדרי ההלבשה במחצית או בפסקי זמן. "יאללה", "קדימה", "לא לתת", "חייבים!". מדובר לרוב בהתבטאויות חסרות תוכן וטעם. אין להן באמת השפעה על שחקנים. הערות מקצועיות או תובנות עמוקות נספגות הרבה יותר טוב אצל שחקנים ברגעים האלה. ומעבר לכך, מהלכים משמעותיים נצרבים בצורה הרבה יותר מוצלחת ב-DNA של קבוצה, בביטחון שלה, באמונה של שחקניה, בהפיכת ה"יאללה", וה"קדימה", למעשים חיוביים על המגרש.
כאלה היו שתי פעולות במשחקה של מכבי ת"א ברומא. הראשון הוא סל השיוויון של ויז'נייבסקי, סל שהגיע לאחר החטאות עונשין שיכלו לסגור את המשחק ושברו מנטלית את רומא, והפעולה השנייה הייתה הסטופ ההגנתי שעשה דורון פרקינס על איברהים ג'אבר במהלך האחרון של ההארכה. לפני שג'אבר חצה את קו האמצע פרקינס התכופף, דפק בשתי ידיו על הפרקט והניף את ידיו הצידה, כאילו אומר, בוא נראה אותך עכשיו.
את תנועת הרגליים שלו צריך להקרין לפני כל אימון של קבוצות ילדים ונוער. את הדאנק המשך המפלצתי שנתן הם לא יוכלו לחקות אבל את תנועת הרגליים בהחלט אפשר לנסות. פרקינס קיבל החלטה שג'אבר לא עושה סל ויהי מה. לרגע נראה ג'אבר כמו הטיטאניק ופרקינס נראה כמו קרחון באוקיינוס האטלנטי. גורל שניהם היה ידוע מראש.
2. דיפנס
ואם כבר קרחונים, כבר אי אפשר לחכות כשהקרחון הנושא את שמו של מוני פנאן יתגלה, אם יתגלה, במלואו. אבל ההשפעה של הפרשה כבר מחלחלת. כשפיני גרשון נשאל לאחר המשחק בראשל"צ מה קרה בהרחקתו של אפי בירנבוים, הוא ענה, כאילו היה שמעון מזרחי הנשאל בפרשת פנאן: "לא יודע, לא ראיתי".
בירנבוים הורחק במרחק עשרה מטרים מגרשון במקרה הטוב, ועיני האולם כולו היו נשואות אליו ואל ספי שמש. אבל דומה שברגע שאתה נכנס לבונקר בנושא מסוים, הבונקר מחלחל לתודעה ונותן את השפעתו גם בנושאים אחרים. נדמה שמחלקת השיווק של מכבי צריכה לשים על הגופייה של השחקנים, ממש ליד המספר, את סמל שלושת הקופים, אחד מכסה את עיניו, שני את אוזניו, שלישי את פיו.
באותו ראיון גם התגאה גרשון שכשהוא הורחק בניו יורק מול הניקס, היו צריכים ארבעה אנשים ורב כדי שהוא ירד מהמגרש. כאילו מדובר באיזה מעשה גבורה מול הגויים שיש להתגאות בו. הוא רק לא הזכיר את מכתב ההתנצלות ששלחה מכבי לדייויד סטרן.
גם אם הדברים נאמרו בצחוק, זו הייתה דוגמא קלאסית ליכולת של גרשון להפוך התנהגות מבזה שלו למעשה שיש להתגאות בו. לפי הקריטריון הזה אנחנו עומדים לחזות איך פרשת הבנק של מוני הופכת למופת של התנהלות פיננסית בקבוצת כדורסל מקצוענית.
3. האמת היא דבר מסובך
פרשת פנאן היא גם שיעור לצרכן הספורט הסביר. אם אתם באמת רוצים לדעת מה נחשף ומה חדש, אי אפשר לקרוא רק עיתון אחד. היזהרו ממה שכותב העיתונאי, או ליתר דיוק, דוברם הנאה של שמעון מזרחי וצביקה שרף. היכנסו לא רק לאתרים הרגילים שלכם, קראו את איתן בקרמן ב"הארץ", ואת מה שאתם שומעים בערוץ הספורט סננו דרך פילטרים של אינטרסים וקשרים אישיים. כן, אני יודע, יותר מדיי עבודה למי שפשוט רוצה את האמת.
4. המודל הסאפיני
דומה שיש לאמץ את מודל הפרישה של מראט סאפין. שחקן לא אהוד במיוחד, שלא יצר מעולם סימפטיה אלא אם אתם נערות רוסיות שחיות בעוני נורא, והצטרפות לפמליה של סאפין היא הכרטיס שלכם החוצה לעולם של נהנתנות אוליגרכית.
בגיל 29, ולמרות שני תארי גרנד סלאם, סאפין לא באמת השאיר חותם משמעותי, אבל הוא פורש לעולם שכולו מסיבות. אם ניקח את אמירתו לפני מפגש הדייויס של רוסיה מול ישראל, "כולם יודעים שהיה לכם מזל מול שבדיה", ניתן לומר שהיא די מייצגת את הזחיחות והשחצנות שלו לאורך הקריירה. כן, גם כישרון היה שם, אבל הוא הלך לאיבוד איפשהו, מתישהו, כשסאפין כבר הפסיק להיות בנם של מאמני טניס קשוחים עם מטרה להיות אחד הטובים בעולם, והפך להיות עוד טניסאי סבב שעשה מספיק כסף כדי להרגיש מספיק נוח, כנראה נוח מדי. שזה גם בסדר.
לעומת זאת, ביוגרפיה שלו יכולה לפרנס את מדור גליצ'ים, או אולי בעצם את מגזין האסלר, במשך שנים ארוכות.
5. הוצאה להורג (ספורטיבית)
שיהיה בריא הפייסבוק הזה. איך היינו מגיעים לתובנות לאן הגיעה תרבות הספורט האמריקנית אם מישהו לא היה מעלה את קטע הווידאו בו דוויין ווייד ממיאמי מטביע על ואראז'או מקליבלנד. או יותר נכון, מטביע את ואראז'או שחטף דאנק בפרצוף, דאנק שעדיין, עד כמה שידוע לי, שווה שתי נקודות. קצת ריחמתי על ואראז'או, שנפל בגילגול לאחור, ועל הטראש-טוק שהוא עומד לקבל בימים הקרובים.
דומה שמדובר בפנטזיה של אלפי שחקני תיכון, מכללה או מקצוענים. אחד האספקטים השליליים שתרם השחקן האפרו-אמריקני לכדורסל היא הפיכת ההטבעה לחזות הכל. ומעל לכך, הפיכת ההטבעה על שחקן יריב לאקט של עליונות אולטימטיבית והשפלה לעיני כל. מאקט של התבטאות אתלטית זה הפך לאקט של השפלת יריב.
אבל זה מילא. הדבר העצוב באמת הייתה התגובה של אוהדי מיאמי. דאנק מרהיב הוא סיבה לחגיגה, אבל הקהל של מיאמי הגיב באקסטזה ונתן לפעולתו של ווייד "סטנדינג אוביישן". סתם דאנק לא היה מתקבל כך. דאנק על פרצוף של שחקן זו הוצאה להורג ספורטיבית.
אז בפעם הבאה שהאמריקנים יתקעו מול האזורית של ליטא או יוון ולא יהיו מסוגלים לקנות ג'אמפ מבחוץ, תזכרו את הדאנק של ווייד, את ההשפלה הפומבית של ואראז'או, ואת האקסטזה של הקהל במיאמי. הכל מתחיל ונגמר שם. אלוהים הוא הדאנק, וווייד הוא התגלמותה הנוכחית של השכינה.