בית המשפט העליון קבע כי הסכמת צדדים להסכם
בוררות על הוספה או שינוי של עילת ביטול
פסק בורר, בנוסף על העילות הקבועות בחוק - אינה תקפה מבחינה משפטית.
עד לפני כשנה לא ניתן היה לערער על פסק בורר, גם אם הבורר הודה כי טעה ביישום הדין. 9 מתוך 10 עילות הביטול שבחוק הבוררות נגעו לתקינות הליך הבוררות ולא לתוכן הפסק. בעבר אף בוטלה עילת הביטול של "טעות או פגם על-פני הפסק". לפני כשנה תוקן החוק, כך שהצדדים יכולים לקבוע מנגנון ערעור על הפסק בפני בורר או בפני בית המשפט.
במקרה זה (שאירע לפני תיקון החוק) הצדדים הסכימו בהסכם הבוררות כי "טעות מהותית בפסק הבורר תהווה עילה לביטולו ותיחשב חריגה מסמכות הבורר" (שהיא אחת מעילות הביטול). אולם, השופט המחוזי עודד גרשון קבע כי אין תוקף להסכמה, שכן העליון כבר פסק בעבר כי רשימת עילות הביטול היא רשימה סגורה. לכן, קבע, לא ניתן להוסיף עילה גם בהסכמה.
איזון עדין
השופטת אילה פרוקצ'יה דחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של השופט גרשון. היא קבעה כי למרות שלצדדים ניתן חופש מירבי בקביעת דרך התנהלות הבוררות והבורר - הרי שחוק הבוררות "לא הסמיך את הצדדים ולא היקנה בידיהם כוח משפטי להרחיב או להצר את עילות הביטול על דרך הסכמה ביניהם".
לדבריה, החוק "בנוי על איזון עדין בין האינטרס לקדם ככל האפשר את גמישותה של הבוררות פרי הסכמת הצדדים, מצד אחד - לבין האינטרס הציבורי בקיום פיקוח שיפוטי מסוים על מהלך הבוררות ועל פסק הבוררות". לכן, "תוכנן ומשמעותן של עילות הביטול הסטטוטוריות של פסק בורר הם עניין נורמטיבי שאינו נתון להתנאה על-ידי הצדדים. תוצאה אחרת היתה שמה לאל את האיזון הפנימי אותו ביקש החוק להשיג".
פרוקצ'יה ציינה כי התיקון לחוק הבוררות מהווה, ללא ספק, "מפנה משמעותי באיזון הפנימי שהיה טמון עד כה במבנה החוק ובשיווי-המשקל שיצר בין מידת החופש והגמישות שניתנו להליך הבוררות, לבין מידת הפיקוח השיפוטי המופעל על מהלכי הבוררות ופסק הבוררות".
לדבריה, להרחבת הפיקוח השיפוטי על הבוררות קמו תומכים ומתנגדים כאחד, וימים יגידו האם המפנה בתפיסה הבסיסית של מוסד הבוררות אכן יעודד בעלי דין להיזקק אליו - או דווקא יפגע בייחודו, ביעילותו, ובמאפייניו העיקריים של המוסד, כהליך חלופי לפיתרון סכסוכים. (רע"א 8941/06).