כשמכנים אותה "אשת הברזל" היא מחייכת במבוכה, אבל שימו לב ל
מירי רובינו, היו"ר החדש של ועד עובדי בנק
לאומי . היא אמנם לא מוכרת כמו
לואי רוט, קודמה, לא אוהבת להיות בקדמת הבמה וגם לכתבה הזו היא סירבה להתראיין, אבל אל תטעו בה. היא לרגע לא שוכחת את מי היא מייצגת.
35 שנים עובדת רובינו בבנק לאומי. אחרי עשר שנים בבנק לאומי למשכנתאות היא הרגישה שמיצתה את עצמה - תוך כדי למדה צילום ורצתה לעזוב ולהיות צלמת עיתונות - אבל בדרך החוצה מהבנק עצרה במשרדי הוועד, ונשארה שם 25 שנים. במהלכן הפכה ליד ימינו של היו"ר, רוט, עסקה בדברים הקטנים של חיי היום יום, ביטוח הבריאות של העובדים, ביטוח שיניים, ולאט לאט התקדמה. הראתה שיש לה קומון סנס, ושהיא יודעת להוביל תהליכים ואנשים.
ביחד עם רוט הלכה רובינו לכל הפגישות והשתתפה בכל המשאים ומתנים. היא הורידה פרופיל ולא גנבה את ההצגה, אבל יש מי שאומר שבשנים האחרונות היא הייתה הכח האמיתי שהניע את הוועד.
כישלון לא היה אופציה
ובכל זאת, כשרוט נאלץ לפרוש לגמלאות זה לא היה מובן מאליו שרובינו תחליף אותו. היא לא חבר הוועד הקלאסי, ולהיות יו"ר ועד לא היה החלום שלה. היא היתה שמחה יותר להיות עובדת סוציאלית. אבל כשנפלה ההחלטה יצאה רובינו למסע בחירות. כאדם משימתי שמציב מטרות ומגיע אליהן, כישלון לא היה אופציה, והיא אכן נבחרה ברוב גדול. כעת מצפות לה שלוש התמודדויות לא פשוטות.
ראשית, הסכם השכר החדש. אם דוד בר לב, ראש חטיבת משאבי אנוש בלאומי, חשב שאחרי פרישתו של רוט צפויים לו חיים קלים, הוא עתיד להתבדות. לפני שנה, כשכולם ציפו לשנה קטסטרופאלית, ויתרו עובדי לאומי על מחצית מתוספת השכר השנתית הקבועה של 5%, ונקבע כי תוספת השכר ל-2009 תהיה 2.5%. השנה זה לא יחזור על עצמו. מצב הבנק טוב מהצפוי, ורובינו תדרוש שתוספת הקידום השנתית הממוצעת תעמוד כרגיל על 5% ועוד 0.8% עבור קידום אוטומטי. ויש לה גם דרישות נוספות באמתחתה.
ההתמודדות הבאה היא עם שר האוצר יובל שטייניץ. לפני ארבע שנים, בנובמבר 2005, ערב הפרטת לאומי, דרשו עובדי הבנק עיגון זכויותיהם בהסכם הקיבוצי למשך חמש שנים. החשב הכללי דאז, ירון זליכה, סירב להיענות לדרישתם. לאחר עיצומים, במהלכם אף הושבת הבנק ליום אחד, הסכים האוצר לעיגון הזכויות, אבל ההסכם לא התייחס בצורה ברורה לשאלה מאיזה מועד יש לספור את חמש שנות העיגון: האם מרגע שהסתיים המכרז ואז העיגון פג בנובמבר 2010, או מכניסת בעלים חדשים לבנק.
לרובינו אין כל ספק מהי הפרשנות הנכונה. "להסכם הקודם אין משמעות מאחר שהפרטת הבנק לא הסתיימה, ואחרי המכרז בשנת 2005 לא הועברה הבעלות. לכן צריך לספור את חמש השנים שהובטחו לנו רק מיום שיכנסו בעלים חדשים", היא מסבירה. ואם האוצר יסרב? אנחנו שואלים. "אם יהיה צורך נדע מה לעשות", עונה רובינו בפנים חתומות, "גובה הלהבות תלוי בשר שטייניץ, אם ידאגו לעובדים ולא יפגעו בהם לא נצטרך לעשות מהומות".
עם התקדמות תהליך ההפרטה תבקש רובינו פגישה עם שטייניץ ועם החשב הכללי, שוקי אורן, על מנת להבהיר להם את עמדת העובדים. היא תדרוש כי עוד לפני מכירת מניותיה בבנק לאומי, תעגן המדינה, כבעלים הנוכחי, את זכויות העובדים בהסכם הקיבוצי הקיים לחמש שנים, ואלו יספרו רק החל מיום כניסת בעלים חדש לבנק. לטובת העניין היא מצטיידת בעו"ד רם כספי.
ההתמודדות האחרונה תגיע מאוחר יותר, עם כניסת בעלים חדשים. זה יהיה משחק שונה לגמרי. שכר העובדים במערכת הבנקאית גבוה מאוד ומהווה את ההוצאה המרכזית. בעלים חדש יכול לרצות להכתיב כללי משחק, אולי לשנות סדרי עולם. רובינו רואה דברים אחרת. מבחינתה נתוני השכר שמופיעים בעיתונים לא מעניינים: "הבכירים מושכים את הממוצע כלפי מעלה", היא אומרת ומסתכלת על הפקידים הזוטרים שלהם שכר לא גבוה.
התפקיד החדש שלה הופך אותה ליו"ר ועד העובדים החשוב ביותר במערכת הבנקאית, ולבעלת תפקיד מפתח בהפרטה הקרובה, והיא, כזכור, רצתה בכלל להיות צלמת עיתונות. הבעלים חדש, יהיה מי שיהיה, ואנשי האוצר עלולים לגלות מהר מאוד שלא סתם קרא לה רוט "אשת הברזל".