בזמן האחרון, כחלק מהדיון שעוררה הרפורמה במערכת הבריאות בארצות הברית, נעשו כמה וכמה השוואות בין שירותי הבריאות הבריטיים לאלה האמריקאיים. אז נכון, בבריטניה שומרים חמושים עדיין אינם מגרשים חולים ללא ביטוח מחדרי המיון ואיש עוד לא הקים "ועדת חריגים" שמן הסתם הייתה מחליטה שלא לתת טיפול מציל חיים לסטיבן הוקינג; ועדיין הנטייה היא להגזים בחשיבות ההבדל בין השיטות, ולדעתי הכמעט אפיקורסית ההבדלים חשובים הרבה פחות מהחסרונות המשותפים.
באופן אישי היה לי ניסיון עם שתי המערכות. חיי אשתי ניצלו פעם בזכות רופאים אמריקאים ופעם בזכות רופאים בריטים. אחת מבנותיי נולדה בוושינגטון, השנייה בלונדון. ההבדל בין שתי המערכות היה מוחשי - התוצאות היו שונות, הביורוקרטיה פעלה אחרת, זמני ההמתנה היו שונים, וכמוהם גם הגישה ואפילו שעות הביקור. אבל בהיבט מהותי אחד, שתי השיטות זהות: בשום שלב שבו נזקקתי לשירותיהן לא שאלתי אם הטיפול היה שווה את המחיר ששולם עבורו.
הוצאתי סכומי כסף גדולים עליי ועל משפחתי (גם אם בשני המקרים לא שילמתי את החשבון ישירות מכיסי), אך מעולם לא אמדתי את הרופאים לפי שיקולי עלות מול תועלת. האם במקרים הללו נמנעתי מפזרנות מיותרת, או שמא פעלתי דווקא בחסכנות יתרה? מי יודע.
החלופה לביטוחים - פרטיים או ציבוריים - ברורה. יכולנו לשלם על טיפולים רפואיים באותה הדרך שבה אנו משלמים על מכונית, על אוכל או על הוצאות הבית: מהכיס הפרטי. לפני שאתם דוחים את הרעיון, עליכם לפחות להודות שהדבר היה גורם לנו לשאול סדרת שאלות כמו "האם אותו הטיפול יהיה יעיל גם אם יהיה זול יותר?", "האם אוכל לקבל טיפול בעל ערך רב יותר במקום אחר?", ואפילו "האם הייתי חוסך כסף לו שתיתי פחות והתעמלתי יותר?".
ההשפעה על בחירת הטיפול ועל איכותו הייתה מכרעת. חשבו, למשל, על הטכנולוגיה הרפואית. מדוע מחירי מוצרי הטכנולוגיה הרפואית ממשיכים לעלות בעוד מחירי מוצרים טכנולוגיים אחרים רק יורדים? ייתכן שמדובר פשוט באקראיות, אבל אני מפקפק בכך. כל עוד למטופלים אין דרך לדרוש ערך מוסף לבדיקה (במקום פשוט איכות טובה יותר), ניפוח המחירים לא ייפסק.
ההתנגדויות להצעה שנשלם בעצמנו על טיפולים רפואיים מובנות. הן יורכבו משלושה טיעונים עיקריים: טיפולים רפואיים נוטים להיות יקרים מאוד, חלק מהמטופלים עניים ואינם יכולים להרשות לעצמם את הטיפולים, ובמצב חירום רפואי יתקשו המטופלים להגיע להחלטות נבונות.
שתי ההתנגדויות הראשונות תקפות, אך אפשר להתגבר עליהן גם ללא הצורך לבטח כל דבר. אפשרי בהחלט לתכנן שיטה של חיסכון מנדטורי וביטוח "אמיתי" - כלומר, ביטוח נגד התרחשויות בלתי-צפויות ויקרות באמת, וזאת מבלי לכסות כל סוג של טיפול במקום המטופל. מערכת כזו קיימת כבר בסינגפור. דיוויד גראצר, פסיכיאטר קנדי הדוגל בעקרון החופש, הציע חלופה אמריקאית לכך בספרו המצוין "התרופה".
ובאשר להתנגדות השלישית - נכון שהמטופלים כיום אינם נהנים מכל המידע שלו הם זקוקים כדי להגיע להחלטות שקולות בקניית הטיפול הרפואי הטוב להם, אך הדבר נובע דווקא מהדרך שבה השיטה בנויה כיום. אני עדיין זוכר שבעבר התפרסמו בעיתונות המקומית בארצות הברית כתבות בסגנון "50 רופאי העור הטובים בעיר". רעיון הערך-תמורת-הכסף אמנם מעולם לא הוזכר בהן, אך אם תבקשו מהמטופלים לשלם על טיפולים תיווכחו איך מוספים מסוג זה יהפכו לפופולריים יותר ממדורי האוכל.
ברור לי שהרעיון כולו אינו ריאלי מבחינה פוליטית. חבל. מיקור-החוץ של ההחלטות הרפואיות לביורוקרטים - פרטיים או ציבוריים - הוא בזבזני באופן שערורייתי, והדבר אף גורם לכך שלא מתייחסים אלינו כבגירים עצמאיים. אבל אנחנו מסוגלים להרבה יותר