הזמנתי את רבקה אדלינגטון, שזכתה בשתי מדליות זהב אולימפיות בבייג'ין 2008 והפכה לשיאנית העולם ב-800 מטר בסגנון חופשי, לתחרות של "שחיית גולף": שוחים למרחק שנקבע מראש, ואז מחברים את מספר התנועות ומספר השניות כדי לחשב את התוצאה (שנקראת, בדיוק כמו בגולף, "הנדיקאפ").
אדלינגטון שחתה את 25 המטרים ב-16 שניות ו-16 תנועות, כלומר הנדיקאפ של 32. לא נראה שהיא בכלל מתאמצת. אני איטי ממנה ב-6 שניות. ואני מתנחם בכך שזה אותו פער הזמן כמו בין אדלינגטון וזוכה מדליית הכסף במשחה הגמר ל-800 מטר במשחקים האולימפיים. אני מגיע לקצה השני של הבריכה כשאני חסר נשימה: 26 תנועות שמעניקות לי הנדיקאפ של 48. למרות מהירותה וכוחה הפיזי, כשאדלינגטון שוחה היא עושה זאת באופן רגוע, זורם ונטול מאמץ. אני, לעומת זאת, נאבק באפיסת כוחות במים.
כשאדלינגטון נסעה לבייג'ין היא כמעט שלא היתה מוכרת. ואז היא חזרה הביתה כגיבורה, לאחר שזכתה במדליות זהב בסגנון חופשי ל-400 ו-800 מטר, ושברה את שיא העולם ל-800 מטר, אחרי 19 שנים בהן הוא לא נשבר.
"אני אוהבת תרגילים", אומרת אדלינגטון בטון שבו משתמשים מרבית האנשים כשהם מדברים על הקינוח החביב עליהם. היא הודפת את עצמה מצד הבריכה ופושטת את אחת מזרועותיה, אבל במקום לבצע תנועת חתירה רגילה, היא משאירה את הזרוע כשהיא פשוטה ומבצעת שש בעיטות רגל לפני שהיא עוברת לזרוע השנייה. זה נקרא תרגיל "רוטציית שישיה", וזה נראה כמו שחייה בהילוך איטי. אני מציין כמה רחוק היא מחליקה לאחר שהיא הודפת את עצמה. "באימונים צריך להגיע אל מעבר לדגלים בשש בעיטות רגל, או שאנחנו סופגים נזיפה", היא מצחקקת.
אדלינגטון למדה לשחות בגיל ארבע, והתחילה להשתתף במירוצים בגיל 10. כעת, בגיל 20, היא מבלה ארבע שעות ביום בבריכה. זה נחמד לראות עד כמה היא אוהבת את זה. "התחושה של להיות במים שונה מכל דבר אחר. לא מזמן לקחתי חופשה של שבועיים, אחרי אליפויות העולם, וזה מדהים לראות כמה מהר מאבדים את החוש כשלא שוחים באופן שגרתי".
מבחינתה, "באופן שגרתי" זה שישה ימים בשבוע, ובדרך כלל פעמיים ביום, שזה 65-70 קילומטרים בשבוע. היא קמה מוקדם בבוקר ותוך חמש דקות נסיעה היא מגיעה לבריכה באוניברסיטת נוטינגהאם לאימון של שעתיים. אחר כך היא חוזרת הביתה לארוחת הבוקר. בשעות אחר הצהריים המאוחרות היא חוזרת לבריכה לאימון נוסף. יש גם אימונים על הקרקע: אימון מחזורי, הרמת משקולות וריצה - כל אלה כלולים במשטר האימונים שלה. "אני נהנית מהריצה, אבל תרגילי הכוח באמת קשים", היא אומרת. "זה כל כך שונה משחייה - אתה מתמקד רק באזור מסוים אחד, ובשחייה משתמשים בכל השרירים".
המדליות שבהן זכתה בבייג'ין הפכו אותה לשחיינית הבריטית המצליחה ביותר ב-100 השנים האחרונות. האם היא לא מתפתה להרפות קצת וליהנות מהתהילה שהיא כבר השיגה? "לא. מה שחשוב זה העתיד. כמה שזה נפלא לזכות בשתי מדליות זהב, זה שייך לעבר. עכשיו אני מתמקדת ביעדים שלי לגבי העתיד. כמובן שהמשחקים בלונדון 2012 משחקים חלק חשוב בזה".
"אני לא ספרינטרית"
סבב אימונים אופייני מתחיל בחימום של 2,000 מטר (אחרי חימום כזה כמעט כולם היו מפסיקים ורצים למקלחת). לאחר החימום מגיע תורו של "הסיבוב העיקרי". עיקר התרגול של אדלינגטון הוא עבודה על סיבולת. אבל אפילו כשמדובר בשחיינית ל-800 מטר, סיבולת זה לא הכל. סיבובים מהירים יותר חיוניים לבניית מהירות. "במשחקים המוקדמים של אליפויות העולם הייתי עייפה, אז במקום לעשות סיבובים גדולים של עבודה על מרחק, התמקדתי יותר בעבודה על מהירות , והצלחתי לשפר את זמן 400 המטרים שלי, כשזמן 800 המטרים שלי יורד קצת. עכשיו אני מנסה לאזן בין שניהם... אבל אני לא ספרינטרית. אני תמיד מגיעה אחרונה כשאנחנו עושים ספרינטים עם הקבוצה".
בין סיבובי השחייה בבריכה היא לוגמת מבקבוק שניצב על שפת הבריכה. אני שואל מה יש בבקבוק, ומצפה ממנה לנקוב בשמו של מותג משקה ספורט איזוטוני, אבל מתברר שזה רק מיץ פירות ללא תוספת סוכר. איך היא מתדלקת מאמץ פיזי עצום כל כך? "אני אוכלת המון".
לאחר החלק העיקרי, שכולל כ-4,000 מטר של עבודה מפרכת, מגיע הזמן לשחיית ההרפיה - עוד 800-1,000 מטר של שחייה יציבה כדי להתרפות. "זה טוב להתמקד בטכניקה בסוף האימון כשאתה עייף, מכיוון שזה הזמן שבו אתה באמת צריך להקפיד. לפעמים אני משתמשת בסנפירים כדי לתרגל כדי לקבל קצת סיוע נוסף".
האימון שלנו מתקרב לסיומו. הגיע הזמן לסיבוב נוסף של שחיית גולף. אדלינגטון, שמפגינה את העקביות האופיינית לספורטאית צמרת כמוה, משיגה בדיוק את אותה התוצאה שרשמה בפעם הראשונה. אני מוריד את ההנדיקאפ שלי מ-48 ל-43 - לא באמצעות שחייה מהירה יותר, אלא באמצעות הקטנת מספר תנועות החתירה. אדלינגטון מרעיפה עלי שבחים, ואני הולך הביתה כשאני מרגיש הכי ווינר שאפשר להיות.