מדהים כיצד שילוב בין אידיאולוגיית שוק לבין התעקשות ממשלות להעביר רפורמות מרחיקות-לכת ללא דיון מעמיק, יכול להביא מדינה מודרנית לפעול בשיטות "חומה ומגדל", שלא לומר נוער הגבעות.
זהו הסיפור של הכלא הפרטי:
הממשלה החליטה והכנסת אישרה להקים בית-סוהר למטרות רווח. שנה לאחר אישור הכנסת הוגשה עתירה לבג"ץ, שביקשה לקבוע לראשונה מה הן גבולות ההפרטה במדינת ישראל - כלומר האם אפשר להעביר סמכות שלטונית לגוף פרטי, כפי שמפריטים בנק או חברת ספנות. כבר מהרגע הראשון היה ברור כי עתירה זו דנה בסוגיה רגישה מאין כמוה, אך במקום לעצור ולחכות להכרעת השופטים - המדינה עשתה את ההיפך הגמור.
במארס 2007, כ-4 חודשים בלבד לפני הדיון השני שקבע בית המשפט העליון בסוגיית ההפרטה, מצא לנכון החשב הכללי דאז במשרד האוצר, ירון זליכה, לחתום על הסגירה הפיננסית של עסקת הכלא החדש, עם היזמים לב לבייב ואברהם קוזניצקי. מאז הטרקטורים לא נחו לרגע, עד שבמארס האחרון הושלמו העבודות במקום.
המודל היה אותו מודל ותיק של שהנהיג אריאל שרון בשטחי יהודה ושומרון: קביעת עובדות בשטח. פה קרוואן, שם צינור ביוב, והנה קם לו עוד יישוב.
למעשה, העתירה בעניין הוגשה עוד לפני שהמדינה יצאה במכרז רשמי. פקידי האוצר, אלה שמסבירים לנו חדשות לבקרים כי הם היחידים שדואגים לקופה הציבורית באמצעות "ראייה כוללת ואחראית", היו יכולים כבר אז למנוע את הפיאסקו של היום - ולחסוך לכולנו הרבה מאוד כסף.
להיפטר מעובדי מדינה
המדינה הצדיקה את מהלך ההפרטה בטענה כי הוא יביא לחיסכון של כ-30%, לעומת המודל הקיים של שירות בתי-הסוהר. מהר מאוד התברר כי המספרים שהוצגו היו מנופחים, ולפי חלק מחוות-הדעת שהוצגו התברר כי הכלא הפרטי יקר בכ-20% מהמודל הנוכחי.
מקרה דומה נכלל לאחרונה בדו"ח מבקר המדינה. המבקר קבע כי בעוד שהמדינה טענה כי הפרטת המעונות לילדים עם מוגבלות שכלית תביא לחיסכון של 50% - בפועל אין שום אינדיקציה לחיסכון הגבוה מ-5% בלבד.
אז מה בכל זאת מניע את פקידי משרד האוצר אם לא החיסכון? אותה אידיאולוגיה עקבית שלפיה כל מה שהמדינה מנהלת הוא בגדר כשל שוק, ולכן צריך להעביר אותו לידיים פרטיות. על הדרך, ניתן יהיה להיפטר מעוד קבוצה של עובדי מדינה (סוהרי השב"ס), שבמקומם יועסקו עובדי קבלן.