רק חמישה שירים. 14 דקות ו-8 שניות בדיוק. פולק-גרוב אינטימי ומענג בעטיפת קרטון פשוטה ויעילה. בחורף ההוא של 2003, לפני שש שנים מעוננות, הפציעה המוזיקה של תמר אייזנמן בחדר שלי, יפה ובהירה ומדויקת.
האי.פי ההוא נשאר אצלי כמו זיכרון מתוק מעידן רחוק, ועכשיו היא חוזרת, בגיל 29, בדיסק מלא וגדוש, עם הגיטרה שחותרת תחתיה, הקול המתפנק והאנרגיה המתפרצת, עם שרשרת שירים אישיים מאד ונשיים מאד, שכתבה והלחינה והפיקה בעצמה. והעולם מחכה לה, אני בטוח שהוא מחכה לה, בידיים פשוטות לרווחה.
מרתק לגלות איך אמנית אמיתית מתפתחת. במחצית השנייה של העשור המוזיקה של אייזנמן שינתה את פניה, פרצה גבולות של זמן ומקום, העמיקה והתעדכנה. אם באלבום הבכורה המרשים שלה מ-2005, "5feet4", הזמין אותה המפיק אמיר בן-עמי (הדג נחש) לסיור לילי בפאתי הארלם וברחובות שיקגו, באלבום גרוב קשוח ברובו, הלום ביטים, רוק לבן מתנגח בנשמה שחורה - הרי הדיסק החדש, ארבע שנים מאז, רך, מעוגל, מלודי וקרוב קצת יותר.
הוא נשמע כמו פסקול חייהם המתרקמים של הילדים שלנו, כמו משחק בגן הרפתקאות עתידני בסיליקון ואלי, כמו טיסה קסומה בהמשך המאה ה-21: מתוחכם, אנין, שנון, מלהיב, מרגש, מורכב ומתפרק לגורמים.
כל האזנה נוספת מגלה עוד רבדים. ובכל שיר תמצאו שלל השפעות. הקלידים שמפציעים בפתח האלבום הם רק הפסיעה המהוססת, הטפטוף הראשוני, לקראת המבול שיגיע בהמשך. הנה, תראו, הסערה כבר כאן.
ואז ינחת על גג המכונית הנוסעת להיט פאנקי-פופ קופצני וממכר. מחיאות כף וצהלות שמחה יקדמו בועות אלקטרו מלנכוליות קטועות. אסף אבידן יוריד עבורכם את השמים בסול סבנטיז משקשק, ובלדת רוק מחוספסת תכתוש את הלב.
מהלכי ג'ז ישברו לפתע שמאלה, משפטי ראפ עצבניים יוטחו בג'אנגל תוסס, רק כדי שגיטרות מהגיהנום בסגנון ג'ימי הנדריקס יעיפו אתכם לעבר השני של המאה הקודמת. וקצב שוקק ובוטח בנוסח חברת מוטאון, כולל התופים הבועטים, והבס השמן, והחצוצרות המתרוננות, וקולות הרקע האלה, יחלצו מכם קריאות חדווה ושריקות התפעלות.
הולכת עד הסוף. אייזנמן
12 קטעים, על פני 44 דקות, כל אחד ואחד מהם הוא יצירה מרתקת ומנומקת בפני עצמה, אינם עוד דיסק ישראלי באנגלית. הם הכרזה. הם הודעה אישית. הם הצהרת עצמאות. הם הפתח למשהו גדול הרבה יותר.
תמר אייזנמן, באלבום שההגדרה "סקסי" קטנה עליו בכמה מספרים, מהדסת על המסלול בביטחון ומדגמנת מולנו יוצרת מהמעלה הראשונה. אשה חזקה ומלאת עוצמה שלא חוששת לומר את מה שיש לה להגיד בדרך הברורה והנעלה מכל, דרך המוזיקה.
התעוזה שלה ללכת עם האמנות שלה עד הסוף ממש, ואפילו מעבר לכך, ראויה להערצה. והשימוש שלה באנגלית אינו עוד נושא לדיון, מאחר שהשפה הזו נדמית כאופציה היחידה לתרגם ולבטא את עולמה הפנימי התזזיתי. כמו גם את העצב שקשה להתעלם ממנו. זה שהופך את הכל לאנושי. זה שמספק את החשמל למערכת.
כי מאחורי כל השיחות, מעבר לצחוקים, מבעד לחלון דירתה, תמר אייזנמן רק נמצאת בתחילתו של המסע. מעניין היכן יעצור האוטובוס שלה בעוד חמש שנים. בעוד עשר. מה יקרה ליצירה שלה אחרי כל התהפוכות שתעבור. בינתיים, לפני שחברת תקליטים חיצונית תגלה, תחתים ותיקח אותה מאיתנו, מומלץ מאד לבלות איתה זמן קצוב. וב-9 בדצמבר, במועדון זאפה בת"א, לצפות בהופעתה החגיגית.
כן, הבנתם היטב, יוצאת דופן. *
GYMNASIUM BY TAMAR EISENMAN. אן.אם.סי יונייטד. 44 דק'