סימנים ראשונים לאי הנוחות של בעלי השליטה בדיסקונט, קבוצת ברונפמן שראן, מאחזקתם בבנק, אפשר היה לראות לפני שנה, כשהם החליטו שלא לממש את האופציה להגדיל אחזקותיהם בו. בדיעבד, זה היה איתות ברור לאי שביעות רצון מהמתרחש.
ב-2005, לאחר שרכשו 26% מהמניות, קיבלו בעלי השליטה מהמדינה אופציה לרכישת 25% נוספים. המחיר שנקבע היה 5.62 שקל למניה (מעודכן למדד), ועלות המימוש הכוללת עמדה על כ-1.3 מיליארד שקל. האופציה עמדה לפוג בסוף 2008, המניה שייטה בסביבות 8 שקל ומכיוון שהאופציה הייתה עמוק בתוך הכסף, מימושה היה טריוויאלי. משפחת ברונפמן כבר הודיעה באפריל 2008 כי בכוונתה לממש את האופציה ולאחר מכן למכור 10% מהמניות ולהישאר עם 41%. במקביל התבשל מהלך לרכישת חלקו של רובין שראן, כך שהברונפמנים יישארו בעלי השליטה היחידים.
אבל כאן אירעה תקלה. מימוש האופציה באפריל היה מניב למשפחת ברונפמן רווח של 970 מיליון שקל, אבל הם העדיפו להמתין עם המימוש עד לרגע האחרון כדי לחסוך את עלויות המימון הבנקאי הנדרש. בינתיים החריף המשבר, מניות הבנקים קרסו, במועד הפקיעה נסחרה המניה בשער של 3.7 שקל, האופציה יצאה מחוץ לכסף, ולא היה טעם לממש.
אם אתה מתכנן לקנות נכס במחיר מסוים ומחירו יורד, הגיוני שתנצל את הירידה ותרכוש אותו בזול. זה בדיוק מה שהיינו מצפים מבעל שליטה שהודיע על כוונתו להגדיל אחזקותיו. הרי הברונפמנים נערכו לרכוש 25% מהבנק תמורת 1.3 מיליארד שקל, ואפשר היה לעשות זאת במחיר זול בהרבה לאורך ששת החודשים הראשונים של 2009.
למעשה, המניה המשיכה לרדת עד שהגיעה בתחילת מארס 2009 לשפל של 2.5 שקל למניה, והשער חזר למחיר המימוש של האופציה רק ביולי. אבל גם אז קרה דבר מוזר - משפחת ברונפמן שוב לא עשתה דבר ולא רכשה מניות בשוק.
יש כמה סיבות אפשריות להתנהגות של בעלי השליטה בדיסקונט. אולי לאור המשבר אין להם את הכסף הנדרש. מקורביהם מכחישים זאת מכל וכל ומציינים את חוסנה הכלכלי של משפחת ברונפמן. האפשרות השנייה היא טכנית: הזרמת ביקוש לשוק משפיעה על המחיר, צריך לעשות את הרכישות בזהירות, והם לא הספיקו. גם זה נשמע הסבר קלוש. חצי שנה היא בהחלט די והותר זמן לכל מהלך רכישה.
אז אולי מדובר בחילוקי דעות פנימיים בתוך המשפחה? איך בכלל אפשר להעלות על הדעת דבר כזה, הודפים המקורבים, בתוך משפחת ברונפמן הרי שוררת אידיליה, כולם מסכימים על כל דבר. זה מותיר אותנו עם הסיבה הרביעית. בעלי השליטה פשוט לא מרוצים מהאחזקה בדיסקונט, ולכן אין להם עניין להשקיע בבנק עוד כסף.
אמירה שאין מאחוריה דבר
במקביל, באותם חודשים, סבל דיסקונט גם מבעיית הון, והנפקת זכויות הפכה למהלך מתבקש. המניה הרי הייתה בשפל ובהנפקה בעלי השליטה היו מרוויחים פעמיים: גם מגדילים את אחזקותיהם במחיר נמוך, וגם מחזקים את הבנק. מעבר לכך, הזרמת הון היא צעד מעורר אמון שימחיש את המחויבות לבנק. אבל שוב, דבר לא קרה. אפילו רמז עבה מאוד מבנק ישראל לא גרם לבעלי השליטה להכניס מכיסם לבנק ולו שקל אחד.
במקום זה ניפקו לנו הברונפמנים אמירות כמו "בנק דיסקונט הוא השקעה אסטרטגית ארוכת טווח עבור המשפחה", "אנו פועלים לחיזוק הלימות ההון של הבנק, באופן המיטבי ביותר, ובהתאם להנחיות המפקח". "משפחת ברונפמן חוזרת ומדגישה את מחויבותה ארוכת הטווח לבנק דיסקונט" ועוד. כסף לא ראינו.
איך ניתן להסביר את הסתירה בין ההצהרות של הברונפמנים לבין מעשיהם? איך אפשר להבין את הסחבת הלא סבירה בה הם נוקטים בעניין הזרמת הון לבנק? אם הבעלים לא מוכן להזרים הון לעסק שלו, מה אפשר להסיק לגבי כוונותיו? את השאלות הללו כבר לא שואלים רק עיתונאים ואנליסטים, אלא גם אנשי הפיקוח על הבנקים.
והנה תשובה אפשרית: ה"ההשקעה האסטרטגית" היא אמירה שאין מאחוריה דבר. הברונפמנים פשוט לא מרוצים מההשקעה בדיסקונט. בפברואר 2011 מסתיימות חמש השנים בהן אסור להם למכור את המניות, ואז ייתכן שהם מתכננים לצאת מהבנק ולמכור את גרעין השליטה. אם אנו טועים, אז מדוע סירבה משפחת ברונפמן בעקביות להזרים כסף לבנק או להגדיל את אחזקותיה?
ממשפחת ברונפמן נמסר בתגובה כי "מחויבותנו לדיסקונט איננה מוטלת בספק".