לני רוט מגלה את ישראלסדאם חוסיין הודח (אם כי אז הוא עדיין לא נתפס) וחיילי הקואליציה (בעיקר אמריקנים) השתלטו על המדינה. התחושה הייתה שבוש הבן זכה בניצחון סוחף הרבה יותר מזה של אביו, 12 שנים מוקדם יותר, ועוד הדיח דיקטטור. בקיצור, אם הסרט המקורי היה להיט, סרט ההמשך נראה כמו שובר קופות.
לרוע המזל, כפי שכולנו יודעים היום, החיים אינם כה פשוטים. חייהם של אלפי חיילים אמריקנים הגיעו לקיצם אחרי אותה נחיתה של בוש על סיפון נושאת המטוסים: 4,224 מבין 4,363 ההרוגים האמריקנים בעיראק נהרגו לאחר אותו מאורע (97%), ובאופן בלתי נמנע, גם האחוז הזה עוד יעלה ככל שתתמשך המלחמה.
האם המיתון הסתיים?
אני מציין את הסטטיסטיקה הזו לא כדי למתוח ביקורת על המלחמה בעיראק, אלא כדי להדגים את סכנות השמחה המוקדמת מדי. לאחרונה הופיעו כמה מאמרים שבישרו כי ישראל היא הכלכלה המערבית הראשונה שיצאה מהמיתון. רבים שיבחו את יכולתה להיחלץ כמעט ללא פגע מן המשבר שהוא אולי החריף ביותר מאז שנות ה-30 של המאה שעברה. לפי אינדיקטורים מקרו-כלכליים טהורים, ישראל רשמה צמיחה מתונה ברבעון השני של השנה, וצמיחה מואצת יותר ברבעון השלישי. התחזית לכל השנה ולשנה הבאה, גבוהה מכפי שרבים צפו.
המטבע הישראלי חזק באופן מרשים, מה שהניע את הבנק המרכזי לרכוש כמויות חסרות תקדים של מט"ח ולתגבר מאוד את יתרות המט"ח שלו.
ויחד עם זאת, נותרו עדיין אתגרים מערכתיים משמעותיים שיש לטפל בהם. להערכתי, האתגר הראשון במעלה הוא התעסוקה, או ההעדר שלה. ישראל לא איבדה מקומות עבודה רבים במהלך המשבר, ושיעור האבטלה בה - קצת מעל 8% - נמוך מזה של ארה"ב, שעולה על 10% לראשונה מזה כמעט 30 שנה.
אך, לדעתי, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא אינדיקטור חשוב בהרבה בכל הנוגע לפוטנציאל של המשק. המדד הזה מודד את אחוז האנשים שמוכנים לעבוד, עובדים או מחפשים עבודה באופן פעיל. אלו שאין להם עניין בעבודה אינם כלולים בו. וכאן, בעוד שבארה"ב שיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא כ-65%, בישראל הוא עומד על כ-50% בלבד.
בטווח הארוך הפער הזה מייצג איום קיומי על יכולתה של ישראל להישאר תחרותית. בישראל חיים קרוב למיליון וחצי ערבים וכחצי מיליון חרדים, שביחד מהווים כ-30% מהאוכלוסייה. מעט מאוד גברים חרדים ונשים ערביות משתתפים בכוח העבודה. נשים חרדיות וגברים ערבים עובדים, אך בשיעורים נמוכים בהרבה מהמקובל במגזרים האחרים בישראל.
זה היה נכון גם לפני המשבר, ואם לא יתרחשו שינויים דרסטיים, זה יישאר נכון לזמן רב. המעמד הזה של הבלתי עובדים יעיק על המשק הלאומי לאורך זמן, מאחר שעובדים מעטים מדי תומכים בלא-עובדים רבים מדי. אך מאחר שכאמור אין לכך קשר למשבר, ישראלים רבים חשים שמדינתם ממשיכה לרוץ הלאה לכיוון הבראה בטוחה.
קשה לעודד בפיג'מה
באמריקה, לעומת זאת, מצב הרוח מפוכח ורציני יותר. מספר המובטלים עולה על 15 מיליון, ומלבדם יש עוד 10 מיליון שנמצאים בתת-תעסוקה. זוהי הכפלה של שיעור האבטלה מלפני שנה, ושינוי מהותי לרעה אפילו במדינה ענקית כמו ארה"ב.
מספר האמריקנים שיושבים בבית ללא עבודה מאז השנה שעברה עולה על כל אוכלוסיית ישראל, וכמות הגדולה פי שניים ממספר אזרחי ישראל היא חסרת תעסוקה. לכן, בעוד ששוק המניות האמריקני נסק במשך רוב השנה, לאזרח האמריקני הממוצע קשה להתלהב מכך שמדד דאו ג'ונס שוב העפיל מעל ל-10,000 נקודות. בטח כשהוא צופה בחדשות בטלוויזיה בביתו, לבוש בפיג'מה וממתין לאופרת הסבון של שעת הצהריים.
התוצאה היא שחיקה באמון בממשל אובמה. כעת, לראשונה מאז כניסתו לבית הלבן, שיעור התמיכה בנשיא ירד אל מתחת ל-50%. הוא אמנם ירש מצב קשה מהממשל הקודם, אך כעת זו הכלכלה שלו. שיעור התמיכה בקונגרס, שמתמודד עכשיו עם רפורמות בשירותי בריאות ויוזמות נוספות, עומד על 22% בלבד, ונראה שאפילו הבריטים זכו לשיעור תמיכה גבוה יותר במושבות האמריקניות, לפני הכרזת העצמאות ב-1776.
ואם כבר מדברים על המהפכה שבה הפכה אמריקה לאומה בסוף המאה ה-18, צריך לציין שארה"ב ייצרה כמות לא מבוטלת של מנהיגים אגדתיים מתוך אוכלוסייה כוללת שלא עלתה על שלושה מיליון נפש. וושינגטון, ג'פרסון, פרנקלין, אדמס, מדיסון, המילטון, הנקוק, הנרי, והרשימה עוד ארוכה. כיום, עם אוכלוסייה גדולה פי מאה, ארה"ב מגדלת בקושי מנהיג או שניים. במקום זאת, שתי המפלגות הגדולות נכנסו לאובססיה של מכות הדדיות מתחת לחגורה.
אני שוהה כעת בישראל, ולמרבה התדהמה הפוליטיקה כאן פחות מפלגתית מאשר בארה"ב. נכחתי בכנס שדרות לפני שבועיים, שבו דיון בן יומיים הוקדש אך ורק לאתגרים החברתיים-כלכליים שעומדים בפני ישראל. הכנס הזה הראה איך מדי שנה יותר ויותר אנשים נשמטים מרשת הביטחון החברתית ההיסטורית של ישראל, וכי להצלחה הפיננסית של המדינה מתלווים גם פערים כלכליים שהולכים וגדלים.
סילבן שלום, השר לפיתוח הנגב והגליל, נשא נאום מרגש שתיאר עד כמה קריטי הצורך להעצים את האזורים הללו ולהבטיח שהם ייהנו מאותה ההתקדמות של מרכז הארץ. ציפי לבני, מנהיגת האופוזיציה, אמרה שלמרות שתפקידה הוא למתוח ביקורת על הצהרות נציגי הממשלה, היא חשה צורך לאמץ כל מילה שנכללה בנאומו של השר.
לחגוג, אבל בזהירות
משתתפי הדיונים הכירו בכך שישראל עדיין נהנית מחדשנות מדהימה, ממוסדות אקדמיים ברמה עולמית וממחויבות לאומית מתמדת למחקר ופיתוח. אלא שעץ המו"פ הזה נשתל בצורה סלקטיבית, ומעט מדי אזורים במדינה נהנים מפירותיו.
תקציב המו"פ הישראלי הוא כמעט 5% מן התמ"ג, בעוד שהממוצע בכלכלות המתועשות קרוב יותר ל-2%. במונחי מהנדסים לנפש, ישראל ראשונה בעולם. העסקים בתוספת התשתית המשפטית והפיקוחית משכו לישראל עשרות מיליארדי דולרים בהשקעות זרות, ב-15 השנים האחרונות.
"המנהלים המתוחכמים בעולם"
השבוע נפגשתי לארוחת בוקר בתל אביב עם אדם אמריק, קולגה לשעבר ושותף במשרד עורכי הדין ווכטל, ליפטון, רוזן וכץ בניו יורק. הוא ייצג את משפחת ורטהיימר במכירת 80% מישקר לברקשייר האתאוויי של וורן באפט, ובאחרונה ייצג את שאול שני במכירת GVT.
אמריק אומר ש"המנהלים הישראלים הם מאנשי העסקים המתוחכמים ביותר בעולם. חברות בינלאומיות מתרשמות ללא הפסקה מהשותפויות שלהן בישראל, ומתוגמלות על ידן. יתרה מכך: מבנה המשילות והניהול מוכר לכל אחד שמורגל לעבודה בכל מדינה מתועשת מתקדמת".
עסקאות של מיליארד דולר עדיין נדירות, אך הן כבר לא חסרות תקדים. ישראל תהיה חברה מכובדת ב-OECD. יש לה מטבע יציב ותעשיית שירותים פיננסיים תוססת. הבנקים הישראלים לא השתכרו ממינוף, לא התפשרו על תקני ההלוואות שלהם ולא נזקקו לחילוצים ממשלתיים. לשם השוואה, בשבוע שעבר הפך קומרס בנק מפלורידה לבנק ה-124 שפשט רגל בארה"ב בשנה האחרונה לבדה.
לכן, הישראלים צריכים לחגוג את ההישגים המדהימים הרבים של ארצם. אבל בצל כמה איומים כלכליים קריטיים, יהיה טיפשי לחגוג מוקדם מדי ולהתעלם מחולשות מסוכנות, בייחוד בתחום כוח העבודה. או אם לחזור לדוגמה בה פתחנו, המשימה עוד לא בוצעה, אבל אנחנו בהחלט בדרך.
ולגבי ידידינו אמריק, הוא מעריך שהוא ימשיך לקפוץ לישראל כמה פעמים בשנה כדי לייעץ ללקוחותיו. בדרך כלל הקפיצות הללו מסתכמות בלא יותר מ-24 עד 48 שעות, ולא משום שהוא זקוק למיילים נוספים כנוסע מתמיד.
לני רוט הוא סגן נשיא בכיר ב-UBS פלורידה, וחבר בחבר הנאמנים של אוני' בן גוריון
