בימים אלה מושמעת ביקורת על הצנזורה הצבאית שאינה מאשרת את פרסום שמות המחבלים המועמדים לשחרור תמורת גלעד שליט. המבקרים, שחלקם הגישו עתירות לבג"ץ, טוענים שאיסור הפרסום הזה אינו מאפשר דיון ציבורי בנושא.
דיון ציבורי הוא ללא ספק דבר חשוב, אבל צריך גם אותו לקחות בפרופורציה. גלעד שליט נמצא איתנו כבר למעלה משלוש שנים. בתקופה הזאת היו כל כך הרבה דיונים ציבוריים על שחרור המחבלים עד שהם הפכו לבנאליים וטרחניים. קבוצה די קבועה של פרשנים, פוליטיקאים ואנשי צבא הופיעו אין-ספור פעמים באמצעי התקשורת וחזרו אין ספור פעמים על הדעות שהם עצמם השמיעו אין-ספור פעמים. אין עמדה ואין דעה שלא נלעסו עד דק.
עכשיו באים ואומרים: "דרוש דיון ציבורי בדחיפות". למה מה קרה? שמות המשוחררים - זה מה שקרה, אומרים הזועקים. כלומר, על העיקרון של מחבלים תמורת שליט כבר יש קונצנזוס. עכשיו זו שאלה של זהות המשתחררים ומספרם. למה זה משנה? משיבים המבקרים: זה לא רק הכמות, אלא האיכות. כלומר, הציבור זכאי וצריך לדעת באיזה מחבלים מדובר, כדי שיוכל לקבוע את עמדתו לגבי העסקה.
מה שמחזיר אותנו לעניין ה"דם על הידיים". נדמה שדורשי פרסום השמות לצורך זה אינם מבינים כי משמעות עמדתם היא שיש מחבלים טובים, אלה שידיהם נקיות מדם, ויש רעים שרצחו בפועל. אני חושב שמבקרי הצנזורה מאמינים, כמוני, שכל מחבל מגואל בדם. לפעמים הדם נמצא על הידיים, לפעמים בראש או בלב. מה ההבדל בין מחבל שרצח, לבין מחבל שהתכוון לרצוח, אבל לא יצא לו מסיבה כלשהי? האם באמת יש לנו אינטרס לומר שמבחינתנו יש הבדל?
דמוקרטים ימנים
קצת מגוחך שחוגי ימין קיצוניים באים לבג"ץ עם הטענה של דיון ציבורי, כשהם נשענים על העיקרון הדמוקרטי של הזכות לדעת. אם יש מגזר שהדמוקרטיה די זרה לו, הרי שזה המגזר ממנו באים אנשי הימין הקנאי. הם נזכרים בדמוקרטיה, ומדברים בשמה, רק כאשר זה משרת אותם. במקרים אחרים הם בועטים בה, או לפחות זורקים עליה אבנים.
האמת היא שהם פשוט מתנגדים לעסקה, ומקווים ש"זכות הציבור לדעת", שהם לא ממש מקיימים אותה, תסייע להם. ספק אם זה יעמוד בבג"ץ, בין השאר מכיוון שאל המוסד הזה צריך, כידוע, לבוא עם ידיים נקיות.