בשבוע שעבר ירדו בורסות המניות בעולם בעקבות החדשות על דחיית פירעון החובות של דובאי וורלד (ביטוי יפה יותר לחדלות פירעון). נכסים מסוכנים, החל בסחורות וכלה בדולר האוסטרלי, נזרקו לפח כאשר המשקיעים מיהרו למקלט המבטחים של אג"ח והין היפני.
אבל מצב העולם הבסיסי לא השתנה מיום ד' שעבר. הצרות של דובאי יפגעו אולי בבנק זה או אחר, אך ההשפעה על רווחיות החברות תהיה מזערית. הצרכנים ברחבי העולם לא שמעו על דובאי. החדשות מהמפרץ הפרסי לא משפיעות על מגמות רחבות יותר כמו נטל החובות של המגזר הציבורי והפרטי במדינות המערב או הצמיחה של סין.
אז מדוע הפאניקה? יש סיבות סבירות. הראשונה בהן היא שאחרי תקופה של התאוששות גדולה מדי מכדי להיות אמיתית מההתמוססות הגדולה ביותר זה עשרות שנים, דובאי היא תזכורת לכך שהעולם עדיין לא חזר לעצמו. חדלות פירעון גדולה במדינה רחוקה מחזקת את התחושה שהלם נוסף עלול לצוץ מהיכן שהוא.
שנית, הבשורות הרעות גרמו למשקיעים להתנער מהאמונה הטיפשית שלהם שהשווקים המתעוררים ראויים לפרמיות סיכון שכמעט לא עולות על אלה של השווקים המפותחים. ולבסוף, דובאי היא אזהרה שלא להניח שהשקעות הן תמיד בערבות מדינה, אפילו בעידן נדיבות הלב הממשלתית של ימינו.
קצת חול בתיבת ההילוכים יזכיר למשקיעים גם שלא להתעלם מתמחורים. הראלי במניות, למשל, הפך את השערוך של רוב השווקים מסביר במקרה הטוב לבועה בתוך פחות משנה. בהתבסס על נתונים אחרונים של הפדרל ריזרב, מדד 500 S&P מנופח ב-40% על בסיס מנוכה תנודתיות. לפי בדיקה של חברת סמיתרס, מחירי הסחורות עוקפים בהרבה את ההתאוששות במגזר התעשייתי העולמי. דובאי וורלד היא אירוע יחיד, אך אין פירוש הדבר שזעזועים בשווקים העולמיים יהיו בלתי מוצדקים.