זאב רוזנשטיין הוא אחד האסירים המפורסמים בישראל. הוא מרצה 12 שנות מאסר בגין עבירות סמים בהן הורשע בארה"ב, אליה הוסגר על-ידי המדינה, ובגין הזמנת רצח (שלא התבצע לבסוף) של האחים נסים ויעקב אלפרון.
אף ששמו של רוזנשטיין מתקשר בתודעת הציבור הישראלי לתחום הפלילי, הוא מעורב גם בהליכי משפט אזרחיים, כאלה שבין אדם לחברו. הליך אזרחי שכזה מתנהל בינו לבין אחד, רוני משעל שמו, במסגרתו קבועה לדיון בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב לפברואר הקרוב, שמיעת ערעור אזרחי.
אף שבמסגרת הערעור האזרחי מיוצג רוזנשטיין בידי עו"ד אבי גביש, הוא מבקש להיות נוכח בדיון באופן אישי. בקשתו זו נדחתה על-ידי המותב הדן בערעור, והוא הגיש בקשת רשות לערער על כך בפני בית המשפט העליון.
התייצבות אישית
פרקליטו של רוזנשטיין טען בבקשה כי זכותו של מרשו, כצד להליך האזרחי, להיות נוכח בהליך המתנהל נגדו, מה גם שלעתים קרובות יש לבעל-דין בהליך אזרחי מידע, שיהא מקום למסרו לידי עורך דינו או לבית המשפט, לשאלותיו, וכן לשם התרשמות מהדיון והתייחסות לפשרה, ככל שכזו תוצע.
שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, החליט לצרף את המדינה כצד לבקשת הרשות לערער. הוא ביקש לשמוע את עמדתה בנוגע לבקשתו של רוזנשטיין.
תחילה נקטה המדינה עמדה מתחמקת-משהו, כשטענה כי ישנם מקרים שבהם איזון האינטרסים מביא לתוצאה, אליה הגיע בית המשפט המחוזי, היינו לדחיית בקשה שכזו. עם זאת, המדינה הציעה כי מאחר שעמדתה לא נשמעה בפני בית המשפט המחוזי - יוחזר אליו הדיון בבקשתו של רוזנשטיין, בלא הסכמה לגוף העניין.
רובינשטיין התעקש וביקש את עמדת המדינה לגופה. זו הפעם הודיעה המדינה כי היא מסכימה להבאתו של רוזנשטיין לדיון בערעור האזרחי.
אף שדי היה בכך לשם קבלת הערעור, ראה רובינשטיין הזדמנות להרחיב בסוגיה עקרונית של זכותם בעלי-דין - גם אם הם אסירים - ליחס של שוויון, והוא לא הסתפק בקבלתו בהסכמה של הערעור.
"אכן שונה המשפט האזרחי מן הדין הפלילי, המחייב בכלל קיום דיון בפני הנאשם", פתח. שהרי הדין אוסר על קיום דיון בפלילים אלא בפניו של הנאשם, ככל שאין בחוק ספציפי הוראה אחרת. בתחום האזרחי אין הוראה דומה לזו. ההוראה הקרובה ביותר לכך היא זו המסמיכה את בית המשפט הדן בהליך אזרחי להורות כי בעלי הדין יתייצבו, באופן אישי, לישיבת קדם-משפט או לדיון מקדמי בערעור.
"אחת המטרות היא כמובן האפשרות לסיים את התיק בהסכמה, ולכך נחוצה לא אחת נוכחות בעלי הדין עצמם, כדי להיוועץ בהם, להסביר להם ולקבל הוראותיהם", כך רובינשטיין.
במילים אחרות - סמכותו של בית המשפט לחייב התייצבות אישית של בעלי-דין, כאמור, נועדה למקרים שבהם נוכחותם האישית עשויה לתרום תרומה של ממש לניהולו היעיל וההוגן של ההליך, וכאשר אין בייצוגו של בעל-דין כדי לפתור את הסוגיה הדורשת פיתרון.
מעיניו של רובינשטיין לא נעלמה העובדה שלא בכך המדובר כאן. "ענייננו שונה", הטעים והמשיך, "כאן מבקש בעל-הדין עצמו להיות נוכח. מי שנעשה אסיר - נשללה הימנו לעת מאסרו חרותו, אך לא נשללו ממנו כל זכויותיו, ובנהלו הליכים אזרחיים או מינהליים על דרך הכלל, ובכפוף לנסיבות ספציפיות (כגון טרדנות לשמה) או לנימוקים מיוחדים ומשכנעים במיוחד - יש לאפשר לו להיות נוכח במשפטו; זאת - מה גם שייתכנו הצעות פשרה וייתכן צורך בהנחיות מצדו לבא-כוחו. הוא גם זכאי לשוויון דיוני עם הצד שכנגד".
שוויון בין בעלי הדין
בקשר לכך ראה רובינשטיין להזכיר את חובתו של השופט לנהוג בשוויון בבעלי הדין. "לא יישא פני דל ולא יהדר פני גדול, לא יסביר פניו לאחר וירע פניו לאחר".
הוא הבהיר כי הוא אינו סבור כי בעניינו של רוזנשטיין בית המשפט לא ינהג, חלילה, שוויון במתדיינים. ובכל זאת, לדידו, תחושת השוויון מצדיקה גם אפשרות נוכחות בדיון לרוזנשטיין, כשם שיריבו, משעל, יהיה נוכח בו. "אמנם מדברים אנו במי שמיוצג - אך ועדיין ככל שבעל הדין שכנגד רשאי להיות נוכח, אם ירצה בכך, הוא הדין למבקש, אף בהיותו אסיר".
רובינשטיין הזכיר כי אף שלמערכת המשפט זהו תיק מני תיקים רבים, הרי לבעלי הדין הוא עשוי להיות חשוב ביותר. ועוד: "כבוד האדם מתבטא גם בכך שאל מול בית המשפט - גם בתיק אזרחי או מינהלי ולא רק פלילי - לא יהא מצבו של אסיר שונה משל בעל-דין אחר, קרי שוויון כפשוטו", כך רובינשטיין.
לאור כל אלה הוא סיכם בקובעו כי צריך שיהיו סיבות טובות במיוחד שלא לאפשר לבעל-דין, שהוא אסיר או עצור, "לריב את ריבו", היינו, להיות נוכח, באופן אישי, בבית המשפט, במהלך הדיון בהליך האזרחי, שהוא צד לו.
"איני מקל ראש לא בעומס המוטל על שירות בתי הסוהר, ולא בכך שאסירים מסוימים, וכנראה גם המבקש ביניהם, נזקקים לליווי מוגבר; אך זכויותיהם עמם", סיים רובינשטיין, קיבל את הערעור והורה על הבאתו של רוזנשטיין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעת שמיעת הערעור האזרחי שבינו לבין משעל. (רע"א 7284/09).
הדייר המוגן רוזנשטיין / רקע
הערעור האזרחי, אשר בדיון בו יהיה זאב רוזנשטיין רשאי להשתתף באופן אישי, הוגש על-ידי רוני משעל. משעל הוא הבעלים של בניין בדרום תל-אביב, בו מחזיק רוזנשטיין בקומת הקרקע כדייר מוגן, ושבו הוא ניהל בעבר עסק של מכונות מזל.
בשנת 2005 הגיש משעל תביעה לפינויו של רוזנשטיין מהנכס. את התביעה הוא ביסס על 3 עילות פינוי של דיירים מוגנים: הכנסת שינויים במושכר, אי-תשלום דמי שכירות ונטישת המושכר. תביעתו נדחתה.
שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, רחל ערקובי, קבעה כי אף אחת מעילות הפינוי לא הוכחה על-ידי משעל. לדבריה, מכוח חוזה השכירות רוזנשטיין היה רשאי לבצע בנכס שיפוץ יסודי, כפי שאכן עשה בפועל. עוד היא קבעה כי רוזנשטיין עמד בתשלומי השכירות, ואף שילם ביתר.
בנוגע לעילת הנטישה, ערקובי קבעה כי רוזנשטיין לא נטש את המושכר, וכי דווקא משעל היה זה שניסה להיפטר ממנו כדייר מוגן, בכך שהזניח את המושכר ולא מנע את הגעתו למצב של כמעט-התמוטטות, וכי דווקא רוזנשטיין היה זה שהחל לשפצו.
היא קבעה כי בכך שרוזנשטיין נעצר והוסגר לארה"ב אין לראות משום נטישה של הנכס, אלא "היעדרות שלא מרצון". לדידה, כוונתו לשוב אל המושכר אמיתית, וזאת במיוחד לאחר ששב מארה"ב לישראל והחל לשפצו.