א.
מאז שאין לי אוטו ומתה לי הכלבה השתנה היחס שלי לפקחים מהקצה אל הקצה; אני אוהב אותם. כן, קוראים לי דרור פויר ואני אוהב פקחים. זה לא רק מפני שעכשיו אין לי מה לפחד מהם מאחר שאין ברשותי דבר הדורש פיקוח. הרי גם כשהיו ברשותי כלבה ואוטו הייתי אוסף את הקקי וחונה כמעט תמיד רק איפה שמותר, ובכל מקרה לעולם לא על מעבר חצייה או בחניית נכה. ובכל זאת, הם תמיד היו בגדר אויב, משהו שיש לחשוש ממנו אינסטינקטיבית.
לא עוד. זה כבר כמה זמן שהפקח הוא חבר. אני רואה אותם נכנסים לרחוב שלי ומקבל אותם בברכת שלום, מה שתמיד מפתיע אותם, שרגילים לקללות במקרה הרע ולתירוצים במקרה הטוב, לפעמים אני אפילו עוזר להם למלא את עבודתם ושולח אותם לרשום דוח לעוד אחד מהנבלות האלה שחוסם את המדרכה.
אני מרגיש שהם פה בשבילי, דואגים שלא אדרוך בגוש צואה, שאוכל לרדת ולעלות וללכת על המדרכה בבטחה יחסית, בודקים שהעסקים יפנו את הזבל שלהם ולא ישתלטו על המרחב הציבורי, שגינת המשחקים לא תהפוך לאתר מנגל, שחוף הים לא ייגזל, שהנתיב לא ייחסם, ועוד. למעשה, הם הדבר היחיד שעומד ביני לבין חיים של גיהינום אורבני. ובבקשה חסכו ממני את הסיפורים שלכם - לכל אחד יש סיפורי זוועה על פקחים. גם המגירה שלי מלאה, האמינו לי.
הייתי מחבק אותם, בחיי, אבל קראתי השבוע בעיתון שעיריית תל אביב לא מכבסת להם את המדים, מה שגורם להם להיות קצת מסריחים, וגם לי יש הקווים האדומים שלי. ראו איזה מסכנים אלה, אפילו המעביד שלהם לא אוהב אותם. אף אחד לא אוהב אותם, אף אחד לא מכבד אותם.
ואני, כשאני רואה מישהו שאף אחד לא אוהב אותו ואף אחד לא מכבד אותו - ישר אני אוהב אותו ומכבד אותו. לפחות קצת.
ב.
למעלה מניתי את העיסוקים הטובים של הפקח, אבל חייבים להודות שחלק גדול לא פחות מעבודת הפקח הוא אבסורדי מעיקרו. לטעמי, גם על זה יש לכבדו ולאהוב אותו. כי אין דבר אנושי יותר - ולכן נשגב יותר - מהאבסורד.
האבסורד הוא המותר העיקרי של האדם על החיה. הנה, השבוע ישבתי במרפאה. בא פקח לרשום דוח על הצבת שלט, והודה שאם לא היה שלט היה רושם דוח בגלל אי-הצבת שלט. אם זו אינה שירה, איני יודע שירה מהי. אתה חייב להעריך בנאדם שככה בודק את גבולות ההיגיון ואף שריר לא זע בפניו.
עוד אבסורד פיקוח קטן, שתוקן: פקחים של התמ"ת עוברים בין מקומות עבודה כדי לאכוף את החוק למניעת הטרדה מינית. העניין הוא שעד עכשיו הם היו מחויבים להודיע מראש על הגעתם. מגוחך למדי. בשבוע שעבר עברה בקריאה טרומית הצעה של ח"כ יחימוביץ' לחוק שיאפשר לפקחי התמ"ת לקיים ביקורות פתע.
אבסורד פיקוח קצת יותר גדול: יש יותר מפקחים שמפקחים על מהגרי העבודה (משהו כמו 300 אלף איש) מאשר מפקחים שאוכפים את חוקי ההגנה על העובד הישראלי (משהו כמו שניים וחצי מיליון איש).
אבסורד פיקוח גדול עוד יותר: המשרד להגנת הסביבה. כולו. עשרות בודדות של פקחים אמורים לאכוף את החוקים הסביבתיים שנוגעים לכולנו (משהו כמו שבעה מיליון איש). אין להם שום כוח ושום סיכוי. הם צריכים לעמוד מול כוחות גדולים וחזקים מהם אלפי מונים. הם צריכים להיות בכל מקום - ביבשה, בים ובאוויר; במפעל, באגזוז ובצינור הביוב.
עבודתם היא האבסורד בהתגלמותו: סיזיפיות אין-סופית, חסרת משמעות, תכלית או תוחלת. יש ילד ששם את האצבע בסכר. אבל זה לא הם. היו מתים. הם יותר כמו הילד הזה שאתה רואה בחוף הים, מנסה להעביר את הים ממקום למקום בעזרת כפית. והכפית קטנה. ויש בה חור.
ג.
ומה עם האבסורד של תקיפת הפקחים של המינהל האזרחי שהותקפו השבוע בשטחים (הופ! דילוג זריז, לולייני, אל ענייני היום), כשבאו לאכוף את הקפאת הבנייה בהתנחלויות?
מבלי להיכנס לפוליטיקה, די ברור שכל ההקפאה הספציפית הזו היא די חרטבונה. לא ככה? בני בגין, שהצביע בעדה, הסביר את עמדתו השבוע ואמר שזו בכלל לא הקפאה, רק הגבלות על אישורי בנייה, והוסיף כי בעשרת החודשים האלה ייבנו אלפי דירות ומבני ציבור, ועם תום התקופה תתחדש הבנייה. סביר להניח שגם המתנחלים מבינים את זה. זו הצגה.
השבוע עלו הפקחים לכותרות עוד לפני התקיפה. ברק רצה לגייס עוד ארבעים פקחים, והתברר שעד עכשיו היו רק 14 פקחים שאכפו את חוקי הבנייה בכל השטחים. בדיוק כמו אחיהם מהמשרד לאיכות הסביבה, ובדיוק כמו אחיהם במשרד התמ"ת - גם להם נתנו כפית ואמרו להם להעביר את הים. זה כל-כך עלוב, שזה כבר לא מצחיק.
ועדיין, בכל הצגת ההקפאה הזו ואכיפת החוק, היחידים שהותקפו וחטפו קללות היו הפקחים. למה? אם הכול הצגה, מה אתם (לא אתם, המתנחלים) רוצים מהם (לא מכם, מהפקחים)?
נדמה שזה אכן שבוע טוב להצדיע בו לפקחים.
ואפרופו, השילוב בין פקחים לשטחים גרם לי לחשוב: האם נראה את היום שבו פקח מסרב פקודה? נדמה שדבר כזה לא יכול לקרות, נכון? נדמה כאילו סירוב פקודה אינו חלק מעולמו של הפקח. נדמה כאילו עבודתו אינה מצריכה, ולכן אינה דורשת, וממילא אינה עושה שימוש, בשום סוג של היגיון או של מחשבה או של שיפוט עצמי, שלא לדבר על תכונות נאצלות יותר כמו תבונה, או חמלה, או אהבה.
ד.
הביטו בהם, בפקחים, אבל בעין חדשה: תמיד הם מעטים, תמיד חסרי סיכוי וסמכות, תמיד עושים שוב ושוב את אותה העבודה, והיא אף פעם לא נגמרת ואף פעם גם לא תוכל להיגמר, מעצם טבעה; ועדיין הם ממשיכים, נושאים בעול, רושמים דוח, ועוד אחד, עושים סיבוב, ועוד אחד, ועוד ביקורת, ועוד מבצע יזום, ושוב, ושוב.
ולמחרת הם קמים, והכול חוזר על עצמו פעם נוספת. ואם מישהו היה מעריך אותם על זה עוד מילא, אבל לא - כל מה שהם מקבלים זה בוז והתעלמות, כל מה שהם שומעים מהבוקר עד הערב זה שקרים ותירוצים. אף אחד לא מציע להם כוס קפה, אף אחד לא מברך אותם לשלום, אף אחד לא מחבק אותם (טוב, לזה יש סיבה טובה, לפחות בתל אביב).
נדמה שדווקא בשבוע הזה, כשמיטב הנוער הערכי, היהודי, המוסרי, הנעלה והציוני שבשטחים תוקף פקחים ומקלל אותם על לא עוול בכפם - אולי בשבוע הזה נהיה אנחנו נחמדים כלפיהם, ואם לא כלפיהם ספציפית אז כלפי אחיהם הפקחים בכל עיר ועיר, שמנת חלקם גם היא לא שפרה עליהם?
בואו נראה להם שאנחנו אוהבים אותם, שאנחנו לא כמו המתנחלים, שלנו יש כבוד לאבסורד ולפואטיקה, שאנחנו יודעים להעריך את האדם הקטן.
ה.
כשאתה מביט על מצבת הפקחים בכל תחום כמעט במדינה (גם באלה שמנינו וגם באחרים, כמו בחינוך, למשל), אתה מבין שמדינת ישראל לא יכולה להחליט כלום, והמשפט הזה נכון גם בגרסת המראה שלו: אתה מבין שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להחליט הכול. תעשה כך או תעשה כך - התוצאות בשטח אותן תוצאות. בסביבה, בשטחים, במקום העבודה, בכביש, בבית הספר ובמכון הכושר; הקפאה, הפשרה - הכול אותו חרטא. החקיקה, בהרבה מקרים, טובה ומתקדמת ומתחשבת, אבל מה היא שווה כשאין מי שיאכוף אותה וכשמצב האוכפים תמיד כל-כך גרוע? ונכון שאפשר להתנחם שגם את החוקים הרעים והטיפשיים אי-אפשר לאכוף פה, אבל איזו מין נחמה זו, תגידו לי אתם.
ו.
חזק ואמץ אחי הפקח. גם אם מסביב הכול נראה בכי רע, ויומך הוא מסכת של אנרגיות שליליות, דע לך שיש גם כאלה המכירים בערכך.
עוד מעט חנוכה. מעטים מול רבים וכל זה. השנה, הפקחים הם המכבים שלי!
הרהור
הייתי מחבק את הפקחים אבל קראתי שהעירייה לא מכבסת להם את המדים, וגם לי יש קווים אדומים