חמש היצירות שצפיתי בהן עד כה מתוך פסטיבל "הרמת מסך" מעידות על בגרות ועל חקירה מעמיקה, חיפוש אמירה מקורית וביצוע מצוין. מתוכן יש טובות יותר וטובות פחות, אך הקונספט שבו יוצרים ותיקים מעלים בערב אחד עבודה לצד יוצרים צעירים, מזמן לצופה חוויה אמנותית מגוונת ומעוררת מחשבה.
יחד עם זאת אציין את עבודתם של ניב שיינפלד ואורן לאור, שנוצרה בשיתוף הרקדנית קרן לוי, שממוקמת גבוה מעל כולן, ומעל יצירות רבות אחרות שהועלו כאן לאחרונה.
"פה גדול" היא אחת העבודות החזקות והמרגשות שצפיתי בהן אי פעם. קרן לוי חיה למעלה מעשור באירופה, שם היא יוצרת ומלמדת, ובהופעתה הנפלאה היא מגישה שלל ניגודים, אסוציאציות, שימוש בגוף ופירוקו. נראה שכל איבר בגופה, ממש עד לקצה הציפורן, משמש תפקיד בהגשת הטקסט הכוריאוגרפי, שגם הוא היה פשוט מצוין. שינפלד ולאור מלווים את לוי כצמד, מעין לורל והרדי משעשעים, "בוחנים מזוית אישית את ההתנגשות שבין הזהות האינדיבידואלית לקולקטיבית" (מהתוכניה).
הנושא הזה, שנבדק לא פעם ביצירות מחול ישראליות, מקבל כאן טיפול אישי, אינטליגנטי, שופע הומור ועצב, נטול קלישאות, מתוחכם ומעולה. מתוך מצעד מונוטוני נוצר ריקוד שכולו נובע מתוך הגוף, ואותו אינדיבידואל פורץ החוצה במלוא הכוח. היוצרים מאפשרים באומץ לחזרה להתהוות ולהיות, ללא חשש לשעמם, כמו נותנים לגוף ולרעיון להוביל אותם. הטיפול בנושא נעשה מתוך שימוש באמצעים כוריאוגרפיים ובימתיים, בפשטות שיוצרת מצב מורכב, והפשטות הזו תופסת את הצופה חזק חזק בקרביים. חובה לראות.
"אל תוך הלילה", יצירתה של נעה שדור שהועלתה ראשונה בערב, היא "מחווה לסרטיו של הבמאי ראס מאייר ולעיתוני פשע מהמאה שעברה". חלקה הראשון של היצירה מעורר סקרנות, הרקדנים המעניינים אלכס שמורק ואנדראס מרק נעים בתנועות מינימליסטיות מאופקות, שעוצרות בתוכן מתח ואלימות שלמרבה השמחה אינם מתפרקים ממש אלא נותרים שטוחים לאורך היצירה, כאמירה נוספת של הכוריאוגרפית על הנושא שבו היא מטפלת. דווקא בשל כך, כשמגיע הרגע בעבודה שבו הדמויות יוצאות מגבולותיהן העבודה נחלשת, וכמו בעבודות נוספות של שדור שצפיתי בהן, גם כאן היה חסר איזשהו רגע אישי, שייקח את היצירה למקום פחות קונספטואלי, מעניין ככל שיהיה. *