אני: לא נותנת לקריירה להפריע למשפחה, ולהפך. אני אישה דעתנית, חזקה, אומרת מה שאני חושבת, נותנת חבל לאחרים, ולא חוששת לשנות את דעתי.
משפחה: ההורים נמלטו לטשקנט וניצלו מידי הנאצים. אימא למדה רפואת שיניים, ואבא היה חייל פולני שערק. בסוף המלחמה הם ניסו לחזור לפולין. אבא גילה שבית המשפחה נחרב ושכולם נרצחו. הם עברו לברלין, ילדו את אחותי, וב-1945 עלו ארצה והגיעו לבאר שבע.
ילדות: עיר קטנה של עולים. ילדות של אינטגרציה. אימא לא ידעה לבשל, אז אכלתי אצל השכנים המרוקאים הרבה חריף. אימא גידלה אותי ואת אחותי, אבא היה מנהל מחלקת גלזורה בחרסה.
מפקדת: הייתי מפקדת קורס מד"נים, תפקיד שבשנות ה-70 נהנה מהילה קרבית. הבנים שעליהם פיקדתי היו נפלים מיחידות קרביות או ספורטאים מצטיינים. שמואל סלבין ונוני מוזס היו חיילים שלי.
יום כיפור: במלחמה הייתי ראש הלשכה של מפקד פיקוד גדנ"ע. אחרי המלחמה הייתי כבר רשומה ללימודי כלכלה, אבל אז פנו אליי מהצבא בהצעה להיות קצינת ת"ש תחת יוסי פלד, ולקבל מלגת לימודים והטבות מפליגות. חתמתי, והוצבתי בדיר סמדה, בצנטרום של מדבר סיני. היינו מחוברים לעולם דרך טיסות מביר גפגפה.
אקדמיה: החלטתי להירשם ללימודים רוסיים ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. באתי מבית אדום, נצר לסבתא שהייתה קומוניסטית פעילה. שכרתי דירה עם ליאורה ניר ועם אחיה עמירם ז"ל.
חגי: בעלי. כשליאורה עברה לתל אביב, הכרתי אותו דרך חבר. הוא מנכ"ל חברת הביטוח שרביט, והיה בהכשרת הישוב ובפניקס. יש לנו ארבעה ילדים.
אוניברסיטה: באחד הערבים חגי הזמין אותי לארוחת ערב אצל אחיו, ושם פגשתי את גיסתי, לווינה, שעבדה באוניברסיטה העברית ואמרה שמחפשים עובדים לפי שעות. היא הכירה לי את המנהלת, וב-1976 התחלתי את הקריירה שם. אחרי שלושה ילדים חזרתי ללימודים, והפכתי לראש מדור רישום וקבלה. עבודה במוסד אקדמי זאת חממה של אנשים חכמים, עם דרישות גבוהות ממינהל ציבורי, ולא בכדי ממוצע הגילים של הסגל המנהלי עומד על 54.
פיגוע 1: ביולי 2002, באחת ורבע, הייתי בישיבה במסגרת תפקידי כמנהלת כוח אדם, ופתאום שמעתי פיצוץ נוראי. אמרו לנו שהיה פיגוע בקפיטריה. ידעתי שזאת השעה שבה גיסתי אוכלת שם צהריים. ניסיתי להשיג אותה בטלפון והיא לא ענתה. הגעתי לשם עם כוחות ההצלה. אמרו לי שפינו אותה פצועה לבית חולים. אחרי כמה שעות הבנו שהיא נהרגה.
לווינה ז"ל: קראנו לה לב-לב. היא הייתה הדבק של המשפחה. עברנו אבל גדול, טראומה נוראית. הגעגועים גדולים.
פיגוע 2: במהלך חודש האבל פנה אליי מנכ"ל האוניברסיטה ואמר לי שהוא מבין את הכאב, ושהוא מבקש שאמלא את מקומה ואשקם את המחלקה שרבים מאנשיה נפצעו בדרגות שונות. מהשנה הראשונה אני לא זוכרת הרבה, היא הייתה מטורפת. עסקתי בבינוי, כדי להוציא את המחלקה מהבניין שנפגע, לשקם את האנשים נפשית וארגונית. האירוע הדרמטי הזה, שפגע אצלי בבית, עזר לי לצמוח. כשנבחרתי לשמש כמנכ"לית, זה היה בין היתר בזכות התרומה שלי בשבע השנים האחרונות.
ליאורה מרידור: נדמה לי שהירידות עליה הן בגלל שהיא אישה. יכול להיות שהיו כאלה שראו בה איום.
ירידה בדירוג האוניברסיטאי: היציאה שלנו אל מחוץ לרשימת מאה האוניברסיטאות המובילות היא זמנית בלבד. הקריטריונים משתנים בכל שעה. לפי אלה שהוחלפו, אנחנו במקום 64. השאיפות שלנו גבוהות.
גיוס תרומות: הדירוגים האלה לא פוגעים בהן, אבל תמיד נעים לספק לתורמים נתונים טובים יותר.
שקיפות: החובה שלנו. אנחנו מנסים להיות כמה שיותר שקופים, אבל קשה לי להסביר לציבור שאנחנו שולחים פרופסורים לחו"ל לא כדי ליהנות אלא כדי לקשור קשרים ולעבוד על פרסומים.
תיק השקעות: שלנו מנוהל על-ידי אנשי מקצוע. אין לי נגיעה אליו.
פנאי: אוהבת ללכת ולקרוא. מאז שנכנסתי לתפקיד אין הרבה זמן לזה. בשבתות אני מצליחה קצת להתאוורר.
תפיסת עתיד: אשמח להיות בין חמישים המוסדות האקדמיים המובילים בעולם, לראות עוד ועוד נשים בתפקידים בכירים, ולפתוח את הסמסטר הבא לאור הקשיים התקציביים שאנחנו עומדים בפניהם.