בשם רבים אחרים, הייתי רוצה לומר לך שוקראן כתיר. תודה רבה. תודות להיצמדותך רבת השנים לחרם הערבי, קיבלו עשרות משקיעים ויזמים ישראלים את מתנת החנוכה שלהם כמה שבועות מוקדם מהרגיל השנה. מדובר אמנם במתנה בלתי שגרתית, והיא בהחלט מגיעה ממקור בלתי צפוי לחלוטין, אבל עובדה היא שמהישראלים נחסכו תוצאות האסון הכלכלי עליו דיווחתם בשבוע שעבר.
עליכם לדעת כמובן שלו רק היה ניתן להם, היו הישראלים מנצלים באופן אגרסיבי את אפשרויות ההשקעה באזור שלכם. הרי היזמים הישראלים, שהיו מבודדים במשך שנים, הפכו לאקטיביים ביותר כמעט בכל שוק שהיה מוכן לעבוד עמם.
באופן היסטורי, משמעות הדבר הייתה נסיעה למרחקים גדולים. צרפתי הרוצה לייצא מוצר כשלהו יכול להיכנס למכוניתו ולנהוג לשמונה מדינות בעלות גבול משותף: בלגיה, לוקסמבורג, גרמניה, שווייץ, איטליה, מונקו, אנדורה או ספרד. הארגנטיני יכול לנהוג לצ'ילה, בוליביה, פרגוואי, ברזיל או אורוגוואי. לאיש העסקים הישראלי יש יעד ייצוא אחד בלבד אליו הוא יכול לנהוג: נמל התעופה בן גוריון. בגלל החרם הערבי, הייצוא האזורי מעולם לא היה אפשרות עבורו, ומבחינתו גם לו היו שוכנות המדינות השכנות לישראל על המאדים, המצב לא היה משתנה כלל.
דעו לכם, שההמצאה שלכם לא מקורית ולא ייחודית. חרם ערבי על אינטרסים יהודיים הוכרז כבר ב-1922. החרם הרשמי הוכרז על ידי הליגה הערבית סמוך להקמתה, בשני בדצמבר 1945, שנתיים וחצי לפני הקמת מדינת ישראל. החרם היה על "כל המוצרים היהודיים והציוניים". אחרי 1948 החרם התפתח, ובעקבות מלחמת יום כיפור, ב-1973, הוא קיבל משנה תוקף.
במהותו כולל החרם שלושה מרכיבים: 1. איסור על מסחר ישיר בין ישראל למדינות הערביות. 2. חרם על חברות שעושות עסקים עם ישראל. 3. הכנסת חברות הסוחרות עם חברות אחרות שעושות עסקים עם ישראל, לרשימה שחורה.
בשני המרכיבים האחרונים בוצעו הקלות מעט אחרי הסכמי אוסלו שנחתמו ב-1993, והסכם השלום עם ירדן משנת 1994. אז גם הושקו פסגות העסקים בנושא המזרח התיכון וצפון אפריקה של הפורום הכלכלי העולמי, שברבות מהן השתתפו בני מדינתכם.
הלם וחוסר נוחות מופגן
כנסים אלה, שנבנו לפי דגם הפגישה השנתית בעיר השוויצרית דאבוס, היו המפגשים הפורמליים הראשונים בין אנשי עסקים ישראלים וערבים. המשתתפים הישראלים, בראשות ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, ושר החוץ, שמעון פרס, יצאו כצפוי מגדרם כדי לפגוש כל איש עסקים ערבי אפשרי, בעוד הללו, מצידם, הוכו בהלם ושידרו חוסר נוחות מופגן. בסופו של דבר, מעט מאוד עסקאות נחתמו במסגרת הזו, ואלו שנחתמו זכו לקיטונות של גינויים מצד העולם הערבי, שטען שעדיין מוקדם מדי לבצע אותן.
בשנה שלאחר מכן, בעמאן, הופיעו הישראלים עם רשימה של 218 הצעות למיזמים, בשווי 25 מיליארד דולר. אבל, כצפוי, כולם, ללא יוצא מן הכלל, נתקלו בהתעלמות מופגנת. יתרה מכך, הבנק האזורי שעליו הוסכם (בשווי חמישה מיליארד דולר) מעולם לא הוקם. בשנה שלאחר מכן אירחו המצרים את הכנס, והוועידה האחרונה מן הסוג הזה נערכה בדוחא, קטאר, בשנת 1997.
כמי שהשתתף בוועידות הללו, אני יכול לדווח שהרבה לחץ הופעל - באופן גלוי וסמוי - על ידי האמריקנים ומדינות האיחוד האירופי כדי לסיים את החרם הערבי. למרבה הצער, המאמצים הללו נכשלו. עם זאת, ועידות הפסגה הללו בהחלט אפשרו למשתתפים לפגוש זה את זה, ללמוד האחד מהשני ולפתח יחסים עם שותפים עסקיים פוטנציאליים, שהיו עשויים להיות פתוחים יותר לעבודה משותפת, לו הדבר נעשה בפורום אינטימי ומצומצם יותר.
בשנות ה-90 עבדתי עבור כור תעשיות, שהייתה אז חברת האחזקות הישראלית הגדולה ביותר. עם 50 חברות בת ו-35 אלף עובדים, היא ייצגה 7% מכלכלת ישראל המתועשת. אחרי כל אחת משלוש ועידות הפורום הכלכלי העולמי שבהן השתתפתי נסעתי בכל רחבי האזור (בעזרת הדרכון הקנדי שלי) בניסיון לראות אם התפריט העשיר של כור עשוי לספק פלטפורמה למיזמים משותפים עם בני שיח ערבים, בייחוד במפרץ הפרסי.
ביקרתי בכל אחת ממדינות "מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ" (GCC), סעודיה, כוויית, בחריין, קטאר, איחוד האמירויות ועומאן לפחות פעם אחת, ואצלכם, בדובאי, ביקרתי ארבע פעמים. כל מי שפגשתי היה מנומס וסקרן, אבל בסופו של דבר המכשולים הפוליטיים היו בלתי עבירים.
למה יהודים מעדיפים עיתונים בערבית
כדאי לזכור שב-1997 נסחר הנפט בכ-10-12 דולר לחבית, ושהמדינות הללו סבלו מלחץ ניכר לגוון את הכלכלות שלהן. בדובאי, אחת משבע האמירויות באיחוד האמירויות, כבר כמעט נגמר אז הנפט, ולכן התקדמתם הרבה מעבר לשכנות שלכם כמעט בכל תעשייה אפשרית. מיזמי נדל"ן מרשימים החלו כבר להיבנות אצלכם, והתיאבון הבלתי נגמר כבר ניכר בכל רחבי העיר.
פיתחתם תעשיית יהלומים משגשגת, וגם מתחם תיירות ובידור שהחל להוות מגרש משחקים מהודר לעשירי האזור והעולם. הטיסה אל ריאד וממנה דרך דובאי נתנה לתייר שיעור מאלף בהבדלים תרבותיים. בדובאי לבשו הנשים בגדים מערביים, הן עבדו במשרדים ונהגו במכוניות. העשירים באמת טסו לשם ובחזרה רק בכדי לרכוש את מוצרי היוקרה בחנות הדיוטי פרי הגדולה בעולם.
בעשר השנים שלאחר מכן, ככל שמחירי הנפט האמירו עד למחיר השיא של 147 דולר לחבית, הפכה האליטה הערבית עשירה יותר ויותר, ודובאי נעשתה למקום החביב עליה לצרכי הפגנת עושרה. שכונות פאר חדשות בעיר נבנו על גבי איים מלאכותיים, הקבלנים התחרו זה בזה בבניית מגדל בבל הבא, וכעת הציעה העיר - שמעולם לא חוותה יום שלג מימיה - שירות סקי בבניין סגור, שפועל במשך כל השנה. דבר לא נחשב יקר מדי כל עוד זרם כספי הנפט עתיד היה להימשך לנצח.
גם במהלך שנות הפריחה הללו המשכתם בדובאי להיזהר מכניסה לשותפויות משמעותיות עם חברות ישראליות. ישנן אמנם שמועות על איל נדל"ן ישראלי או שניים - שחברו לאנשי עסקים סעודיים במיזמים אחרים - ומהווים "שותפים סמויים" גם בכמה מיזמים בדובאי, אך באופן כללי הקפדתם להיצמד לחרם הערבי.
ישנה בדיחה ישנה על יהודי המעדיף לקרוא עיתונים בערבית. שם, במקום לקרוא על רדיפת יהודים, התקפות על ישראל, יהודים שנעלמים בגלל ההתבוללות ויהודים החיים בעוני, הוא יכול לקרוא איך כל היהודים הם עשירים ורבי השפעה, בעלי בנקים השולטים במדיה ולמעשה בעולם כולו.
עולם אחד שבו היהודים בוודאי אינם שולטים הוא "דובאי וורלד". זוהי קרן ההון הממשלתית העומדת על סף פשיטת רגל, מתקשה לעמוד בתשלומי החובות בני 60 מיליארד הדולר שלה, וכבר משפיעה על כלכלתן של מדינות האזור ומערערת את היציבות הכלכלית כמעט בכל מדינה בעולם, למעט בישראל. ולכן, עם הגיעה של תקופת החגים, הרשי לי שוב לומר לך, דובאי, שוקראן כתיר. וגם עיד סעיד, חג שמח.