במסגרת דיון היטל השבחה עקב אישור תוכניות שונות בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, עלתה לדיון פעם נוספת שאלת ההתייחסות לנוהג שאינו מעוגן בתוכניות בניין עיר. בהחלטה זו נדון העניין בהרחבה ואף נקבעו על-ידי השמאי המכריע קווים מנחים בנושא.
בשנת 1962 החליטה הוועדה המקומית ת"א לקבוע כללים בנוגע להיקף השטחים שייבנו בקומת ביניים באזורי מסחר, תעשייה ומלאכה. החלטה זו ידועה בשם "פרוטוקול 219". בין הצדדים לדיון לא הייתה מחלוקת כי בהתאם למפורט בפרוטוקול, הוא לא חל על שכונת מונטיפיורי.
שמאי הבעלים טען כי למרות זאת העירייה אפשרה בנייה בשכונה בהתאם לפרוטוקול, וכהוכחה לדבריו הציג, בין השאר, מכתב של מהנדס העיר משנת 1981 המאשר את דבריו. מנגד טענה שמאית הוועדה כי גם אם בעבר היה קיים נוהג, לדעתה הוא אינו חוקי ובכל מקרה היום הוא לא קיים, ולפיכך יש להתעלם ממנו.
קיימות שתי אסכולות שמאיות. האחת מתעלמת מהנוהג וסוברת שיש לקבוע את השווי במצב קודם על-פי התוכנית שהייתה בתוקף. השנייה מביאה בחשבון את שווי השוק בהתחשב בנוהג. לדעתו של השמאי המכריע שמואל רוזנברג, יש לאמץ את הגישה השנייה, בהתקיים כמה תנאים מצטברים:
לא מדובר בנוהג חד פעמי, אלא מתמשך; קיים תיעוד של עמדת הוועדה בנושא החלת הנוהג; הייתה קיימת בעבר התייחסות והסכמה של שמאים לנוהג; הנוהג גרם להגדלת השווי; לא הייתה פעילות של הוועדה לסיכול הנוהג, עד למועד הקובע.
לאחר שבחן את הנושא, הגיע השמאי למסקנה כי במקרה זה מתקיימים התנאים המתבקשים להחלת נוהג, אולם עקב מגבלות תכנוניות ומרכיב אי הוודאות, שווייה של קומת הביניים נמוך בכ-50% משווי קומה רגילה. תוצאה ישירה של מסקנה זו הינה הפחתת ההיטל, שכן שווי מצב קודם יהיה גבוה יותר.
בערים רבות בארץ היו קיימים נוהגים שמכוחם התאפשרה בנייה שאינה תואמת את התוכנית. מבלי לקבוע דעה, העקרונות שהותוו בתיק זה מאפשרים בחינת השפעתם של נוהגים על גובה היטל השבחה או תשלום פיצויים, היכן שתוכנית ביטלה נוהג.