מני מזוז החל את כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה בפברואר 2004, כמי שמכיר את המנגנון הפנימי של משרד המשפטים מבפנים. הוא שימש פרקליטות בפרקליטות מחוז, אחר-כך עבר להגן על המדינה במחלקת הבג"צים, ובהמשך בילה שנים ארוכות במחלקת ייעוץ וחקיקה והתקדם מעלה מעלה, עד לתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לענייני ייעוץ, לפני שנבחר ליועץ. 6 שנים אחר-כך יחל עו"ד יהודה וינשטיין את כהונתו כיועץ המשפטי הבא של ישראל, כמינוי מן החוץ, אף שהמשבצת הראשונה במסלולו המקצועי היתה דומה לזו של מזוז - תובע צעיר בפרקליטות המחוז.
היותו של וינשטיין יועץ מן החוץ, מי שאיננו נחשב לבשר מבשרה של המערכת, יאפיין לטוב ולרע את המערכה הראשונה במהלך כהונתו של וינשטיין, שפורמלית זכה במינוי ל-6 שנים, אך בפועל יפרוש עוד לפני כן, מטעמי גילו. גם אם נדמה לווינשטיין כי הוא מכיר את המערכת על בוריה, הוא יגלה כי אין הדבר כך: על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה נוחתים עניינים שקשה לדמיין את היקפם, את מקורותיהם המגוונים, את קצבם ואת דחיפותם.
לא בכדי פועלים תחת היועץ, מלבד 6 משנים האמונים כל אחד על תחום אחר במחלקת ייעוץ וחקיקה, גם 3 עוזרים אישיים - האחד לעניינים פליליים וביטחוניים, השני לעניינים מינהליים והשלישי לעניינים אזרחיים. כל החומרים המגיעים לשולחן היועץ נוחתים קודם כל אצלם, והם דואגים כי כל הגורמים הרלוונטיים - במשרד המשפטים ומחוצה לו - העבירו את התייחסותם עוד לפני שהעניין גזל דקה מזמנו היקר של היועץ.
התיק הראשון שאליו נאלץ מזוז לצלול בחודשים הראשונים של כהונתו היה תיק "האי היווני" של מי שכיהן אותה עת כראש הממשלה - אריאל שרון ובנו גלעד. זאת, כתוצאה מכך שאליקים רובינשטיין לא טרח לנקות את שולחנו לפני שעזב ומונה לעליון, ופרקליטת המדינה עדנה ארבל סיבכה את המצב עוד כשבמהלך כהונתה הקצרה כממלאת מקום היועץ, ניסחה טיוטת כתב אישום והמלצה להעמיד לדין את שרון בעבירת שוחד, והותירה אותן על שולחנו של מזוז כפצצה מתקתקת. מזוז הקים צוות פרקליטים חלופי, ישב על התיק ימים ולילות, ובסופו של דבר החליט ביוני 2004 לסגור את התיק.
אלא שמזוז לא הסתפק בכך, ויצא בהאשמה פומבית נגד ארבל, על כך שבפרקליטות עוסקים ב"סימון מטרות". במו-ידיו קלע עצמו מזוז למרד פומבי בשורות הפרקליטות, שלווה בפרישה של בכירים ובמשבר אמון בינו לבין אנשי התביעה הכללית.
וינשטיין יצטרך לעשות הכל כדי להימנע מתסריט דומה: גם אם לדעתו השמש זורחת מתוך גלימתו, וגם אם החוכמה והניסיון המקצועי שצבר בעשרות השנים שבהן הוא נחשב סניגור צמרת עולים על ניסיונם והבנתם של אנשי מסדרונות הפרקליטות - הוא יצטרך להלך על ביצים כדי לא להיראות כמי שפוגע בכבודם, במקרים שבהם לא יקבל את דעתם המקצועית.
היועץ והפרקליט יצטרכו להתרגל להירככיה חדשה
במיוחד נכונים הדברים בגזרה שבין היועץ המשפטי וינשטיין לבין פרקליט המדינה, משה לדור. שני הצדדים יצטרכו להתרגל להיררכיה החדשה - והם יצטרכו לעשות זאת במהירות: וינשטיין ימצא עצמו ממונה על פרקליט, שניצח אותו במירוץ לתפקיד פרקליט המדינה לפני שנתיים. לדור ימצא עצמו כפוף לשיקול-דעתו המקצועי - הן בכל הנוגע לתיקים פרטניים והן בעיצוב מדיניות ותוכניות עבודה - לסניגור פרטי שאיננו איש המערכת, שהגנת האתוס המלווה את עבודת אנשי מערכת אכיפת החוק איננו עומד בדיוק בראש מעייניו.
לדור היה הראשון לסמן את מערכת היחסים הצפויה בין השניים, בפרגון הפומבי ששיגר לעבר וינשטיין לפני שבוע, בכנס העמותה למשפט ציבורי בקיסריה. אלא שהמתח הבסיסי נותר בעינו: לדור הוא בראש ובראשונה מומחה לעניינים פליליים, וכך גם וינשטיין. "טובים השניים", אמר לדור, אבל האמירה הזו טובה כאשר השניים מסכימים ביניהם.
מה יקרה כשיתגלעו ביניהם חילוקי דעות בתיק מרכזי המונח על השולחן? האם לדור יקבל את הדין ואת ההיררכיה הארגונית, אם יסבור כי עמדתו של היועץ נובעת משיקולים אחרים? או שמא יכתוב מכתב פומבי נוסף, נוסח המכתב שכתב לשר המשפטים יעקב נאמן בפרשת פיצול סמכויות היועץ?
השאלה הזו עולה ביתר שאת, נוכח העובדה שמתוך מכלול התיקים והפרשות שוינשטיין עסק בהם כעורך דין פרטי, הוא שוקד כעת על ניסוח מכתב ניגוד העניינים, שאותו הוא אמור להפקיד במזכירות הממשלה ערב כניסתו לתפקיד. המכתב הזה יגלה באילו תיקים וינשטיין גוזר על עצמו שלא לגעת בהם, בשל חשש לניגוד עניינים או מראית-עין לניגוד שכזה. בשאלה האם על וינשטיין להימנע מלטפל בתיק אביגדור ליברמן - הפרשה המרכזית הממתינה להכרעת היועץ עם כניסתו לתפקיד - הדעות חלוקות. בכל תיק שוינשטיין יחליט לשים בצד ולא לגעת בו, תעבור סמכות ההכרעה ללדור.
אבל אם וינשטיין ירצה להטביע חותם אמיתי על התפקיד, הוא יצטרך לחשוב האם המבנה הנוכחי של צוות התמיכה שלו מתאים לו. עד היום התרגל וינשטיין, כמו כל עורך דין פלילי מצליח, לעבוד בצוותים קטנים, כמעט כסוליסט. מעתה, הפריבילגיה הזו איננה אפשרית. לנושאי משפט בינלאומי יש משנה לעניינים בינלאומיים; לנושאי קביעת קריטריונים עבור תמיכות הממשלה בעמותות פרטיות, כולל בתחום החינוך החרדי, יש המשנה ליועץ לענייני ייעוץ האחראי על הממונה על התמיכות; וכן הלאה.
וינשטיין יבקש לראות את "עץ" משרד המשפטים, להבין מה תפקידו של כל בורג במערכת ולראות היכן ניתן לאצול סמכויות, היכן ניתן לאחד תפקידים, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות.
היותו מינוי חיצוני למערכת עשוי להיות דווקא יתרון בהקשר זה: וינשטיין איננו מעורב במערכת של יחסים אישיים עם האנשים המדוברים, והוא יתקשה פחות להזיזם על בסיס היכרות אישית.
שידוד מערכות במערך הייעוץ המשפטי
גם מערך הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה יצטרך לעבור שידוד מערכות דומה: היועץ יצטרך לבחור האם הוא משמר את סמכותו הריכוזית להנחות את כלל היועצים המשפטיים ברשויות השלטון בנושאים המקצועיים, המשמשים כיום "זרועו הארוכה" - או להקטין את משקלו הסגולי של תפקידו, ולאפשר לכל אחד מהם חופש פעולה רב יותר בעיצוב מדיניות ההתערבות או האי-התערבות בהתנהלות משרדי הממשלה השונים.
זה יהיה אחד ממבחניו של וינשטיין: האם הוא בא "לשחרר את הפקק" עבור השרים החפצים לפעול באין מפריע, או שהוא יישאר נאמן לתפקיד "שומר הסף" של שלטון החוק ברשויות השלטון.
מדיניות חדשה בתחום אכיפת החוק
חודשים אחדים לאחר תחילת תפקידו, יבקש וינשטיין בוודאי לגבש גם מדיניות חדשה בתחום אכיפת החוק: היכן ראוי להקצות משאבים רבים יותר? באילו מקומות המערכת מבזבזת משאבים ואנרגיות על "פול גז בניוטרל"?
החשש המתמיד, שאיננו מכוון ספציפית לוינשטיין, הוא שתינתן הוראה למשטרה וליתר רשויות אכיפת החוק להסיט משאבים מתחום המאבק בשחיתות הציבורית והשלטונית, לעבר תחומי פשיעה אחרים, דוגמת ביטחון אישי ברחובות, עבירות גניבות, אלימות ורכוש.
גם כאן - כל החלטה של וינשטיין בתחום זה תצייר אותו, לטוב ולרע, כמי שבא לפרוע את השטרות לפוליטיקאים שמינו אותו ושבשירותם עבד כסניגור פרטי - או כמי שהפנים את מרכז הכובד של תפקידו החדש.
היועץ המשפטי לממשלה, נכון להיום - וכל עוד יוזמת הפיצול נותרת בהקפאה, והדבר כלל איננו מובטח - הוא אחד התפקידים המרכזיים ובעלי החשיבות במרקם השלטוני בישראל. ואם נאמן יתעורר מתרדמתו ויגלה כי נוצרו התנאים הפוליטיים להחייאת יוזמת הפיצול, וינשטיין יהיה מן הסתם ראשון המתייצבים להציע עצמם כמועמדים לתפקיד החדש שייוולד - התובע הכללי.
מצטרף לשורה של משפטנים בעלי שיעור קומה
בהחלטתה למנות את יהודה וינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה, צירפה אותו כעת הממשלה לשורה של משפטנים בעלי שיעור קומה שכיהנו בתפקיד הנישא הזה מאז קום המדינה.
היועץ הראשון שכיהן בתפקיד היה יעקב שמשון שפירא, בשנתיים הראשונות אחרי קום המדינה. ואולם, היועץ הראשון שהטביע את חותמו על התפקיד ויצק למעשה את העקרונות הבסיסיים שמילאו את התפקיד בתוכן ובעוצמה משפטיים ופוליטיים היה חיים כהן, שכיהן כיועץ במשך 10 שנים, בין 1950 ל-1960, ובחלק מהתקופה שימש גם כשר המשפטים במקביל.
כהן המשיך מתפקיד היועץ אל כיסא בבית המשפט העליון, וכך סימן את אופק הכהונה המקובל בתפקיד היועץ המשפטי. הוא גם הכתיב נורמות אכיפה חדשות, כשהורה כי סעיפים מסוימים בחוק הפלילי - למשל האיסור על מגע מיני הומוסקסואלי - לא ייאכפו ויהפכו ל"אות מתה".
גם היועצים המשפטיים שבאו אחריו הכניסו כל אחד תוכן חדש לתפקיד: מאיר שמגר כתב לראשונה באופן מסודר את הנחיות היועץ המשפטי, שהפכו להנחיות המחייבות את הממשלה, נבחריה ופקידיה; אהרן ברק נאבק ללא פשרות בשחיתות השלטונית המפא"יניקית, תוך הטבעת הסיסמה בדבר "מבחן בוזגלו" - דין אחד לשועה ארץ ולאחד העם; יצחק זמיר בצוותא עם המשנה לפרקליט המדינה דאז, דורית ביניש, נקלע למאבק ברשויות הביטחון שפעלו בלא חוק ובלא גבולות.
אחר-כך הגיעו יועצים מזן אחר, ובהם יוסף חריש, מיכאל בן-יאיר ואליקים רובינשטיין. אך ייזכר מזוז בדברי הימים של המערכת המשפטית? ואיך וינשטיין? ימים יגידו.