אם הייתי רוצה לפתוח באנדרסטייטמנט של השנה, אני חושב שהייתי כותב שבא הזמן להטיל ספק בכשירות שר הפנים, אלי ישי, להמשיך בתפקידו.
מאחר שהמצב עגום ומבהיל דיו, אומר רק שהאיש סובל לדעתי משילוב קטלני של שיכרון כוח, רשעות ואטימות. וכפי שדברים מתגלגלים להם בזירת המחוקקים המקומית, ישי קטלני בעיקר לנו, האזרחים.
זה התחיל במופע גירוש ילדי העובדים הזרים, ונמשך כעת, עם האישור להקמת מאגר ביומטרי "נסיוני", "וולנטרי", הצופן בחובו הפרות טי-רקסיות ממש של זכויות אזרח בסיסיות.
הגזר של משרד הפנים
בסיבוב הקודם, לאחר שהוחלט לדחות את ההכרעה בעניין המאגר הביומטרי, נראה היה שהממשלה תפסה קב אחד - ולו גם עזוב ובודד ומפוחד מעצם קיומו - של שכל. ראש הממשלה התערב בעניינים וכשבנימין נתניהו מחליט להתערב בקבלת החלטות בלי להזיע או למצמץ או לחוות התקף פאניקה אוטרקי, הוא דווקא מפגין לפעמים היגיון בריא.
החלטת הביניים הייתה, להזכירכם, להקים מאגר וולנטרי, קרי: לתת לנו אפשרות בחירה, להמתין שנתיים, לראות מה קורה - ואז, רק אז, לקבל החלטה כוללת, סופית, הנוגעת לכל אחת ואחד מאיתנו. זו הייתה פשרה נאה, הגיונית, שאפשר לחיות איתה; בדיוק החומרים שמהם עשויים כנראה הסדינים האדומים במשרד הפנים.
לעולם אל תקלו ראש בחוסר הביטחון הממשלי, ברגעים נטולי הנחת שבהם מרגישים הפקידים שהעניינים יצאו איכשהו משליטתם. "מי יצטרף מרצונו למאגר היפהפה אך הכה-בתולי שלנו?", שאלו את עצמם אנשיו של ישי - והתשובה לא איחרה לבוא: רק מטומטמים שקונים הבטחות של פקידי ממשל, שמבינים בטכנולוגיה ובשמירה על מאגרי ידע כפי שהומר סימפסון מבין באירופה.
בקיצור, נדרשה המרצה לציבור, גזר לא גמדי שייזרק למצטרפים למאגר הביומטרי. ומאחר שאף לא פקיד אחד העלה בדעתו, למשל, לשחד אותנו במענק חד-פעמי בסך 100 אלף שקל לנפש מצטרפת, הוחלט לגזול מסרבני האצבע, זכויות אזרח. למה לתת גזר אם אפשר לתקוע מקל?
ומה במקל? למשל, הפרת הזכות ליהנות משימוש מהיר ונוח באתרי הממשל; למשל, ביטול הזכות היסודית לקום, לארוז, לנסוע לשדה התעופה, לקצר את מסלול ייסורים - ולטוס לחו"ל כאחד האדם.
מנהל הגנון חייב להתעשת
"מי שמתנגד כל-כך להצטרפות למאגר הביומטרי", טען אתמול ח"כ אריה ביבי בראיון לרשת ב', "כנראה שיש לו מה להסתיר". כשמחוקקים לא מצליחים לדמיין אפילו את זכות האזרח לפרטיות, לפינה קטנה משלו - סליחה: לטביעת אצבע עלובה אך אנונימית - סימן שהידרדרנו בשלושה מדרונות לפחות: 1. מישהו מרגיש חשוב מספיק כדי לפשפש בזהותנו, ללא כל נטייה לבקש רשות. 2. מישהו מניח שנהיה אדישים גם הפעם, או לפחות מוכן לבדוק שוב אדישותנו. 3. מישהו מזלזל עמוקות באי הנוחות שלנו, בחשדנותנו כלפי הממשל, בנטייתנו הלא נעימה לצייר תרחישים שבהם אנחנו, לא הוא, נפגעים.
לא בחרתי בהם - לא באריה ביבי, לבטח שלא בישי - אבל לתומי הנחתי שכך או אחרת הם לא ישפיעו ישירות על חיי. אולי אף קיוויתי שאם כבר ישפיעו, אז לטובה. בכל זאת, לשכה ומשכורת ורכב צמוד ונהג. הייתי יורד ברגל ממרומי מגדל אייפל כדי לא להיתקע עם שני אלה במעלית, להם ולי אין כמעט כלום במשותף. למרות זאת, אני מרגיש היום ששניהם - למעשה, כל 40 חברי כנסת שהצביעו אתמול בעד הקמת המאגר הביומטרי - בוגדים בי אישית; ושמנהל הגנון העונה לשם נתניהו, פשוט חייב להתעשת.
בעשר אצבעותיי הביומטריות, אני מסמן כעת מעגל אבנים לבנות סביב אלי ישי. די, מספיק, חלאס, מוצה ההומור, נגמר. איפה הרובוט המשטרתי כשצריך אותו?